הקרב על הנהגת הימין
הקרב על הנהגת הימין

1.

דודו רותם התייצב ראשון. רוברט אילטוב שני. חברי הכנסת של "ישראל ביתנו" היו הראשונים להגיע ביום שני השבוע לאולם "ירושלים" הגדול בכנסת, לישיבת הסיעה של "הליכוד ביתנו", וישבו לבד סביב השולחן העגול הגדול. אולי הם הפגינו בכך דבקות במטרה, נחישות בדרך המשותפת של שתי המפלגות שיתאחדו סופית או יתפצלו סופית בקרוב. ואולי פשוט לא הפנימו עדיין, כמו כל הליכודניקים מבית, שהישיבה השבועית הזאת תמיד מתחילה באיחור.

אחר כך הגיעו כולם, כולל ליברמן ונתניהו, וראש הממשלה בירך את המזוכה הטרי. "היית חסר לי סביב שולחן הממשלה", אמר בחום, וליברמן שתק. למעשה, הוא שתק לאורך כל היום הזה, ואמר בו רק משפט אחד פומבי: "אני אביגדור ליברמן, בן לב, זיכרונו לברכה, ואסתר תיבדל לחיים ארוכים, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת". בשעות שבהן שתק, כל השרים והח"כים של הליכוד לא הפסיקו להתראיין נגד המדיניות האמריקנית בנושא האיראני. בוגי תקף, ארדן זעם, דנון רתח. גם לפיד ובנט התגייסו תקשורתית לתת כתף לנתניהו.

רק למחרת, בטקס שובו למשרד החוץ, ליברמן דיבר. "חשוב להשמיע צפירת הרגעה ביחסים עם ארצות הברית", הפתיע. "חילוקי הדעות לא היו צריכים להישמע כמו שנשמעו בחוץ". אאוץ'. אכן, זה בדיוק מה שהיה חסר לנתניהו סביב שולחן הממשלה.

יממת הקאמבק הזאת של ליברמן מאפשרת להתחיל ולשרטט את המאבק העתידי על הנהגת הימין בישראל. ליברמן, בנט ונתניהו בהחלט נערכים.

ליברמן ינסה בזמן הקרוב למתג את עצמו מחדש כמבוגר אחראי וכלל ישראלי. הוא סיים, תרתי משמע, עם מגרש הרוסים. את מגרש הרוסים הירושלמי, שם שוכנים המשטרה ובית משפט השלום, הותיר מאחוריו, אבל גם מגרש הרוסים הפוליטי הולך ומתרוקן, הולך ונטמע, והוא צריך לפנות לקהלים אחרים, חדשים. בעוד ליברמן יתחיל לרדוף כנראה אחרי המסורתיים והדתיים, בנט ימשיך לרדוף אחרי החילונים. כל אחד צריך את מה שאין לו. וכך, ביום שני אחר הצהריים עמד בנט בקומת הממשלה מול מצלמת טלוויזיה והתבקש להגיב על דבריה של ציפי לבני, שטענה שהוא מסית נגדה. "זה טריק די פתטי לנסות לסתום פיות", צעק בנט, "אל תנופפו ברצח רבין, אני הייתי באותם ימים מ"פ בצבא, אז תפסיקו עם האנלוגיות המופרכות. אני מנהיג המחנה הלאומי בישראל ואף אחד לא ישתיק אותי". ניגשתי אליו אחר כך, לברר אם שמעתי נכון והוא אכן אמר שהוא מנהיג המחנה הלאומי בישראל. בנט חייך: "בטח, אלא מי?"

באותה שעה בדיוק ישב נתניהו לפגישה עם כ-100 ראשי רשויות נבחרים, חלק גדול מהם ליכודניקים. עם כל הכבוד לג'ון קרי, צריך להשקיע גם בראש מועצת כפר יונה. חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין, פתח את הכינוס המוניציפלי ואמר חד וחלק: "אנחנו רוצים שראש הממשלה יוביל אותנו לפחות עוד שתי קדנציות, אם לא יותר". נתניהו לא התנגד, רק הפטיר "טוב, אני לא בן אלמוות". בהמשך המפגש, כשהציג את כל המנצחים, שאל נתניהו "רגע, איפה ראש עיריית צפת?". מימינך, ענו לו. "מימיני?", אמר נתניהו, "אין שם כל כך הרבה מקום".

2.

בשבוע שעבר, בארבעה בנובמבר, עלו לאוויר בהפרש זמן קצר שני סטטוסים של פוליטיקאים ישראלים על יצחק רבין המנוח. כך כתב יאיר לפיד, וגם צירף תמונה: "כמה חודשים לפני מותו כתב לי יצחק רבין את המכתב הקצר המצורף כאן: 'למר יאיר לפיד, מערכת מעריב. קראתי דבריך, אני אמשיך, תודה'. עם כל שנה שעוברת, הצוואה הזאת מקבלת משמעות גדולה יותר. הוא איננו. אנחנו נמשיך".

וכך כתב אריה דרעי בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו במלאות 18 שנים לרצח: "זכיתי לקשר אישי ומיוחד עם ראש הממשלה המנוח. עם כל הרקורד המרשים שלו וממרומי גילו, בעודי חבר כנסת צעיר היה מזמן אותי לביתו וללשכתו ומשוחח איתי בנושאים העומדים על הפרק, השיחות הללו התוו את דרכי הפוליטית ואני חש שהן מלוות אותי עד היום".

רגע, את מי הספידו לפיד ודרעי, את רבין או את עצמם?

3.

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", יעקב אבינו מקבל שם חדש. יעקב ומשפחתו עושים את דרכם בחזרה לארץ ישראל, אבל רגע לפני, מתוארת סצנה מלאת מסתורין שבה יעקב, באישון לילה, הופך לישראל. "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", נכתב בפרשה. עד היום, בגלל הפסוק הזה אנחנו לא אומרים ארץ יעקב אלא ארץ ישראל, ועם ישראל, ומדינת ישראל, ושואלים גם מה ישראלי בעיניך. הישראליות לא נולדה ב-48', אלא באותו לילה בעבר הירדן לפני אלפי שנים.

הרבה פרשנים ניסו לאורך הדורות לבאר את שינוי השם הזה, ואחד המקוריים שבהם הוא אהוד בנאי, ששם לב לכך שהמעמד הדרמטי מתרחש כאשר יעקב נמצא לגמרי לבד. "ויוותר יעקב לבדו", מספרת התורה, ובנאי מסביר זאת כך, בטקסט שנראה רלבנטי מאוד לתקופה שבה לא מפסיקים להתווכח על נושאי דת ומדינה: "צריך לשים לב ששם העם והמדינה 'ישראל' ניתנו ליעקב אבינו כשהיה לבדו, בלי הנשים והילדים, בלי הצאן והבקר, בלי כל הרכוש הגדול, בלי להיות חלק מזרם כלשהו, ממפלגה פוליטית או מתנועה חברתית כלשהי. מכאן אפשר ללמוד לקח לזמננו: צריך לשים את הדגש הרבה פחות על העניין החברתי והפוליטי שיש בדת, שהוא כיום עיקר הוויכוח הציבורי בישראל, ולעורר יותר את תשומת הלב אל דרך התיקון הפנימי שמציעה היהדות.

"כשאנו אומרים 'שמע ישראל' אנחנו מכסים את העיניים עם היד, מתנתקים מרעשי הסביבה, מהוויכוחים הפוליטיים, ממהומת התקשורת, מהצורך להשתייך לזרם מסוים או למפלגה זו או אחרת, ואנחנו עומדים לבד, נאבקים כמו יעקב עם הפחד שלנו, מחכים שתזרח לנו שמש חדשה של מרפא ונחמה, שמש של תודעה פנימית אחרת, אותה השמש שזרחה לבסוף בבוקר ליעקב אבינו, אחרי שגבר על עצמו במאבקו בלילה ההוא, וזכה לשם ישראל".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו