בשבוע הקודם התנועה גילתה סימני תנועה. ציפי לבני תקפה את הבית היהודי בשצף קצף מעל דפי הפייסבוק כאחים מזויפים, והשר לאיכות הסביבה הוציא מפה המציגה את ישראל בגבולות שביתת הנשק של 1949. אין לזלזל כמובן בחומרת מעשיו של פרץ, הפועל לקדש את קו הירוק גם בתוך ירושלים. אם נתניהו קרא לסדר את אורי אריאל, שרק ניסה להגשים את מדיניותה המוצהרת של הממשלה בכל הקשור לשטח E-1, בוודאי שיש לקרוא לסדר את השפם של המדינה על ניסיונו לקבוע מדיניות עצמאית המנוגדת למדיניות הממשלה. אבל בסך הכול אי אפשר לומר שהופתענו. התנועה היא הסמן השמאלני של הממשלה כשם שהבית היהודי הוא הסמן הימני, והתנצחויות כאלה בין השתיים הן טבעיות.
בכל זאת, קיים צל של חשד שמה שהריץ את מתקפותיה של לבני הוא תסכולה על הפיחות שחל במעמדה של שרת החוץ לשעבר. בלי להפחית במעמדו של סגן שר החוץ אלקין, שובו של אביגדור ליברמן למשרד החוץ נתן ללבני איזו צביטה בלב. ליברמן כידוע מזלזל בשיחות שמנהלת לבני עם הפלשתינים, והוא בוודאי יצמצם עוד יותר את מעורבותה במדיניות החוץ. אבל המכה הגדולה יותר ללבני הגיעה כאשר היא רואה את נפתלי בנט מסתובב בסנאט האמריקני ומתחבק עם ג'ון מקיין ואחרים. באחד המאבקים הקריטיים לישראל תופס האח בנט כותרות וראיונות. ברור שהוא לא דחף את עצמו לגבעת הקפיטול אלא פעל ברשות וסמכות. עדיין לא ברור אם האופטימיות של בנט לגבי תוצאות השתדלנות שלו תתברר כמוצדקת, ובנט עצמו דיבר במונחים של עסקה משופרת ולא על סיכול טוטאלי של העסקה המתגבשת עם איראן, ובכך יישר קו עם נתניהו. בכל מקרה, ביקורים כאלה משדרגים את מעמדו של בנט, וממילא עולה השאלה למה נתניהו מגלה נדיבות כזאת כלפיו על רקע משקעי העבר ביניהם. היינו שמחים להניח שנתניהו פשוט מבין שנפתלי בנט הוא נכס להסברה הישראלית, בדיוק כפי שקלט יצחק שמיר ז"ל לגבי נתניהו בצעירותו. אבל אם הכול היה מתבצע באופן פשוט, מי היה זקוק לפלפולים של פרשנים פוליטיים?
מסתבר יותר שלשני הצדדים בוויכוח בין ישראל לארה"ב היה נוח לשגר חיילים מצדו ולטרוף חיילים מהצד השני ולא לתקוף את המלך. בישראל תקפו את ג'ון קרי כאשר ברור היה שהוא פועל במצוות אובמה. מנגד, במקום שנתניהו יפעיל בעצמו את חברי הקונגרס נגד הממשל, הוא מעדיף שבנט יעשה בשבילו את המלאכה, ואז כאשר יגיע הזמן ליישר את ההדורים עם אובמה אפשר יהיה להטיל את האחריות על נפתלי, האיילה השלוחה שהשתלחה יתר על המידה.
הסבר אפשרי אחר הוא שעם שובו של ליברמן למשרד החוץ נתניהו מעדיף שכמה שיותר ידיים יבחשו בנושאי חוץ - שיטה ששכלל הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט. נכון, קיימת בעיה של עודף טבחים, אבל זה מחייב את כולם לפנות לשף הראשי נתניהו שישמש כבורר.
העבודה מחכה לידלין
הסוקרת מצדו השני של קו הטלפון ביקשה לשאול אותי כמה שאלות בענייני אקטואליה ("זה ייקח רק כמה דקות"). לא היה קשה לנחש שמאחורי הסקר עומד גורם במפלגת העבודה, וליתר דיוק - מחנה יחימוביץ'. השאלה האם אתה סבור שלא נוצר נזק תדמיתי למפלגת העבודה בכך שהיא מחליפה את היו"ר שלה כל שנתיים הותירה עקבות כה גסות, שאפילו גשש חיוור כמוני היה מסוגל לעקוב.
כל סקר חייב לקבל תשובה לכל שאלה, גם אם התשובות לשאלות הראשונות הופכות את הבאות אחריהן לחסרות טעם. לכן גם לאחר שהודעתי שהסיכוי שאצביע לעבודה בבחירות הבאות שואף לאפס, נדרשתי להשיב מי לדעתי המועמד היותר מתאים מטעם העבודה. עניתי ישירות: האלוף (מיל') עמוס ידלין. אין אפשרות כזאת, החזירה הסוקרת, עליך לבחור בין יצחק הרצוג לשלי יחימוביץ'. על פי הסברה המדעית שעץ או פלי מתחרז עם שלי, ועל מנת לסיים את הסקר בשלום, עניתי יחימוביץ'.
קשה להגיד שהתקשורת יצאה מגדרה בסיקור הבחירות במפלגת העבודה, כנראה מתוך ידיעה שממילא אין לכך השפעה על זהותו/ה של ראש הממשלה הבא. מאז קריסתו של אהוד ברק כראש ממשלה, יו"ר העבודה מפרפר בין סרח עודף בקואליציה לבין לכל היותר ראש אופוזיציה בלתי מורגשת. כאשר העבודה מתייצבת לבחירות, אין לה מנהיג שיכול להתקבל בציבור כמי שראוי להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. רק במצב כזה ח"כית טרייה שקנתה את עולמה בשדה התקשורתי כמו יחימוביץ' הייתה מסוגלת לזכות בתפקיד.
ואם תשאלו, איזה תפקיד ממשלתי מילא פרנסואה הולנד לפני שהתמודד על הנשיאות? או איך השמרנים בבריטניה היו מסוגלים אחרי 12 שנים בגלות הפוליטית לשוב לשלטון בלי שדיוויד קמרון ישמש יותר מאשר ראש אופוזיציה? אלא שהמצב בישראל אינו דומה. השמרנים בבריטניה והסוציאליסטים בצרפת היוו אלטרנטיבה יחידה לרשת את השלטון במקרה של מהפך, בזכות שיטת הבחירות הנהוגה בארצם. אצלנו, מאז שהגיעו קדימה ויש עתיד, מפלגת העבודה כבר איננה הברירההטבעית כאשר נמאס לציבור מהליכוד. קשה לצפות מהבוחרים לשוב הביתה לעבודה, כי לא מדובר בילדים שגדלו בבית אלא לכל היותר בתוך תרבות או שבט מסוים.
לכן אין לעבודה אופציה לחזור לשלטון אם לא תעמיד בראשה שם מרשים שצמח מחוץ למערכת הפוליטית אך מהווה בר סמכא בנושאים ביטחוניים ומדיניים. זה היה ההיגיון מאחורי הרעיון להמליך את גבי אשכנזי, מהלך שיורט בעקבות פרשת הרפז והכישלון בחיפושי הנפט.
עמוס ידלין הוא נסיך, בנו של השר אהרון ידלין ז"ל. הוא היה גם מפקד חיל האוויר וגם ראש אמ"ן, ועתה הוא חולש על המכון למחקרי ביטחון לאומי המקנה לו מכובדות וגישה לתקשורת. אין ספק שמי שייבחר, שלי או בוז'י, ירצה אותו בכוורת שלו. אבל יותר כדאי למפלגה להציבו כמלכת הכוורת.