לעולם לא אשכח את טקס הדלקת נרות חנוכה על פסגת החרמון, במסגרת שירותי הצבאי בחטיבה 188, לפני מלחמת יום הכיפורים.
מחלקת הטנקים שעליה פיקדתי קיבלה הוראה לתפוס את אחד המוצבים שבשלוחת החרמון. נסענו על זחלים ממחנה נפח לעבר המוצב. בכניסה למוצב עצרתי את הטנקים ונכנסתי רגלית לבדוק את התנאים בו. הרוח היכתה בפנים והקור היה מקפיא. במטבח של המוצב חשכו עיניי.
חיילי המחלקה שהיו לפניי נהגו להכין לעצמם מאכלי טריפה מבעלי חיים קטנים ששוטטו בסביבה. חזרתי אל הטנקים שחנו בכניסה למוצב. סגן מפקד החטיבה, חבר קיבוץ בעמק, הגיע כעבור שעה קלה אל המוצב כדי לוודא כי התחלופה בקו מתבצעת בזריזות וביעילות.
אלה היו זמנים של מתח ביטחוני, וימי קרב היו דבר שבשגרה. הסמח"ט שאל אותי מדוע הטנקים מחוץ למוצב. עניתי לו שהמוצב אינו כשר ולא אוכל לקבל עליו אחריות בנסיבות שכאלה. ראיתי את הפליאה על פניו של הסמח"ט. הוא לא הבין מה הקשר בין כשרותו של המוצב למבצעיותו. עם זאת, מתוך אורך רוח והיכרות עם עקשנותי הוא שאל מה צריך לעשות כדי להכשיר את המוצב. הסברתי לסמח"ט שיש להוציא את כל הכלים שבמטבח ולהביא אחרים במקומם.
הסמח"ט נתן הוראה לנהגו להביא מהחטיבה המרחבית כלים חדשים, בשריים וחלביים, ולדווח לו כשהכלים יגיעו. כעבור כמה שעות נכנס למוצב טנדר צבאי עמוס בכלים חדשים. הנהג ביקש ממני רשות להודיע לסמח"ט שהמשימה הושלמה. הנהג אמר בקשר "21 (קוד הסמח"ט) הכלים החלביים הגיעו לקו". בתוך כמה שניות ההמולה ברשת הקשר היתה נוראה. במלחמת יום הכיפורים לא זכורה לי המולה שכזו. טנקים החלו לנוע לעמדות ירי, מג"דים וקציני מבצעים חיכו להוראות דחופות ורשת הקשר של פיקוד צפון הצטרפה למהומה.
כעבור דקות נשמע הסמח"ט ברשת הקשר החטיבתית: "כאן 21, חזרה לשיגרה, מדובר בכלים החלביים של הדתי". מאחר שהייתי אז הקצין הדתי היחיד בקו כולם הבינו שמדובר בי. מבדיקת האירוע התברר שהיתה תוכנית לקיים יום קרב מול הסורים. פתיחת יום הקרב התעכבה מכיוון שהתותחים שהיו אמורים להשתתף בירי טרם הגיעו. שם הקוד לתותחים היה אז "כלים חלביים".
כאשר נשמעה בקשר הודעתו של נהג הסמח"ט שהכלים החלביים הגיעו, הבינו כולם שמדובר בתותחים, ולא בכלים חלביים לצורך הכשרת המוצב. כעבור שבועיים זומנתי למשפט אצל מפקד החטיבה. מישהו היה צריך לשלם על מחיר הבלאגן האדיר שאירע בקו הקדמי ברמת הגולן. החלטת המח"ט היתה שאני אקבל ריתוק למוצב למשך שבועיים ובמקביל ניתנה הוראה לקצין הדת של החטיבה לעבור פעמיים בשבוע בקווי המוצבים ברמה ולוודא כי במוצבים מקפידים על כללי הכשרות. ימי הריתוק שלי כללו את חג החנוכה.
הסמח"ט, שהכיר בעובדה שנעשה לי עוול, הגיע למוצב כדי להדליק איתנו נר חנוכה. עמדנו כולנו על פיסגת החרמון, במוצב כשר למהדרין מן המהדרין, והדלקנו חנוכייה גדולה, ממש כמו בימי בית שני כשהיו מדליקים משואות בראש ההר. לעולם לא אשכח את שירת "מעוז צור ישועתי" על פיסגת החרמון.
מתוך "ישראל היום"