ג'ון קרי משדר אופטימיות. הוא מנסה למכור לצד הישראלי "סידורי ביטחון", כלומר מלכודת פתאים תמורת ארץ ישראל. אין להתפתות לעיסוק טכני ב"סידורי ביטון" כאלה או אחרים.
בנוסף על המשך הקישור השגוי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית – כאשר שני אלה הם דבר והיפוכו – אנו שומעים על התמקדות ב"סידורי ביטחון" במקום בעיקר, בזכותה של ישראל על ארצה. כאשר נקודת המוצא במו"מ היא שישראל היא כובשת בארצה, יש לקוות שהתהליך יגיע למבוי סתום, ויפה שעה אחת קודם. רק כך ניתן להגדיר הצלחה בתהליך. הסכם איננו הצלחה.
סוגיית הביטחון ניתנת לכאורה להיפתר באמצעים טכניים: תחנות התראה, משקיפים בינלאומיים, ערבויות אמריקאיות. במלים אחרות: כל מיני תרופות אליל שכבר הוכיחו בעבר שאינן אלא כסות לתרגיל הונאה, שבמסגרתו ישראל מוותרת על אזורים חשובים תמורת נזיד עדשים. האמריקאים, המגלים שוב ושוב בורות במציאות המזרח-תיכונית נחפזים להציע "סידורי ביטחון" ולפתות באמצעותם את הצד הישראלי, שככל הנראה כלל אינו מיוצג בחדרי המו"מ: עריקאת, לבני ואינדיק חותרים כולם לאותו כיוון, לאותה מלכודת, כאשר רק עיניו של הראשון פקוחות ויעדו ברור.
העיסוק ב"סידורי ביטחון" אסור שיהווה מתכון לקידום השלום החזירי לתוככי ארץ ישראל. אין כמו ראש הממשלה נתניהו אשר יודע ששלום אינו יכול לצמוח מתהליך מדיני שתכליתו לתת אופק מדיני לאויב, אך לא ליהודים. על כן אסור לחזור שוב ושוב על השקר של "פתרון" שתי המדינות. אסור גם להתגאות בכך שישראל ניגשת לדיונים ללא תנאים מוקדמים. הצד הנגדי פועל בתבונה, מציב תנאים נוקשים, שבסיוע אמריקאי הופכים לתכתיבים, אבל דווקא הוא נחשב לצד הגמיש, בעוד שגמישותו המופלגת של נתניהו מוצגת כעקשנות. ישראל חייבת ללמוד מיריביה ולהציב גם כן תנאים מוקדמים.
מי שבאמת רוצה שלום – להבדיל מ"שלום" – חייב לזכור לא רק את זכויות האדם של יהודים, אלא גם את שורשיהם ההיסטוריים בארץ ישראל. מי שמתעלם מכך משמיט את הקרקע – תרתי משמע - מתחת רגליהם, לא רק ביהודה ובשומרון, אלא גם ב"מרכז הארץ", במישור החוף. אם ליהודים אין זכות לגור בחברון, על אחת כמה וכמה שאין להם חלק ונחלה בתל-אביב או בהרצליה. על כן, לא סוגיית הביטחון צריכה להיות בראש סדר היום.