אריאל שרון היה ראוי לכבוד האחרון הממלכתי והצבאי שקיבל, בזכות מעשיו הטובים ונכונותו לחרף את נפשו למען העם והארץ. מה שצרם הייתה ההגזמה, ובעיקר הניסיון של גורמי פנים וחוץ לצרוב בתודעתנו כמה ששרון היה גדול (בהשוואה לנתניהו) ומה הייתה מורשתו האמיתית.
לפי פרופ' שלמה אבינרי, שרון היה כמעט דה-גול. רונן ברגמן כתב לניו-יורק טיימס שאלמלא השבץ שרון היה מסוגל להגיע לשלום עם הפלשתינים ולכפות אותו על המתנחלים, ובכך להציל את ישראל מעצמה. נכון, פה ושם זכינו גם לראיונות עם עקורי גוש קטיף, כמו גם עם שר השיכון אורי אריאל ששימש עוזר לשרון בימים טובים יותר. אבל זה היה הקול הבודד שהעיד על הבון-טון: מורשת שרון היא מורשת ההתנתקות. בסופו של דבר גם מנהיגי ימין מגיעים למסקנה שאין דרך אחרת אלא נסיגות.
עוד מיתוס נוסף אם כן השבוע למיתולוגיה השמאלנית. לצד השלום שהיה בהישג יד אילולא התנקש יגאל עמיר ביצחק רבין, התווסף מיתוס חדש ולפיו אלמלא השבץ שהפיל את שרון למיטת חוליו - השלום היה נחלתנו כבר מזמן. הסלוגן "רק שרון יביא שלום", שבעזרתו מחץ שרון את אהוד ברק בבחירות 2001, הפך עם מותו של שרון להמנון השמאל.
המניפולציה של מינוף מותו של שרון בולטת כאשר משווים את הפרידה משרון לפרידה מראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, רק לפני שנה וחצי. שמיר אמנם לא צלח את התעלה, אבל כמפקד הלח"י הוא רשם הישגים רבים, כולל בריחה ממחנה מעצר בריטי באפריקה. עם קום המדינה הוא המשיך להיות חייל אלמוני במוסד, ומעלליו שם לא פורסמו עד היום. הפרידה משמיר הייתה סולידית ושקטה. הוא לא זכה ליותר מזה, כי בניגוד לשרון הוא נותר נאמן לארץ ישראל עד סוף ימיו. שמיר היה האיש שידע להגיד לא גם לאמריקנים וגם לשמעון פרס. מורשת כזו אסור לטפח יתר על המידה.
ההשוואה בין אריאל שרון לשארל דה-גול עושה עוול לנשיא צרפת. ואינני אומר זאת מתוך חיבה לדה-גול, שהפך את עורו והטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל בשם התפיסה שלמדינה אין ידידים קבועים אלא רק אינטרסים קבועים. בישראל מזכירים את השם הזה כדוגמה ומופת למנהיג ימין שיבגוד בבוחריו ויקבל החלטות קשות ואמיצות, כפי שעשה דה-גול בסיום השליטה הצרפתית באלג'יריה. למעשה, דה-גול לא הפך את עורו ולא הפר את הבטחותיו לבוחר כמו שרון. דה-גול חזר לשלטון בצרפת על רקע התקוממות של צבא צרפת באלג'יריה, שמוטטה את הרפובליקה הצרפתית הרביעית. מי שתמך בהתקוממות סבר שדה-גול, שבסוף מלחמת העולם השנייה ניסה לשמר את השלטון הצרפתי בסוריה ולבנון, יעשה כך גם באלג'יריה. כאשר סייר באלג'יריה לאחר שחזר לשלטון, דה-גול אמר לצרפתים שקיבלו שם את פניו בהתלהבות Je vous ai compris (הבנתי אתכם). הוא לא אמר דין אלג'יר כדין פריז. מה שעשה דה-גול לצרפתים באלג'יריה דומה למה שעשה פוטין לאוליגרכים שהמליכו אותו ברוסיה. לא הייתה כאן שום הפרת הבטחה לבוחר. דה-גול גם העמיד את החלטתו למשאל עם, שבאופן כללי היה חלק מסגנון שלטונו. מעניין אם השמאל הישראלי היה מאמץ את שיטתו של דה-גול גם בסוגיה הזאת.
חלק מהמיתוס שהשמאל בנה סביב שרון, הדה-גול שלנו, הוא שהאיש לא פחד ממרכז הליכוד. המטאור הפוליטי הקרוי קדימה קם כביכול כדי לספק לנו פוליטיקה נקייה וחדשה, בניגוד למרכז הליכוד המסואב. היום למרכז הליכוד יש השפעה מינורית, אז מה מרתיע את נתניהו מלקבל "החלטות אמיצות"? העיתונאי בן דרור ימיני (שקנה את מקומו בשיטת טומי לפיד ז"ל - להצליף בשמאל וגם בימין באותו טור) מאשים את הפריימריז בליכוד כאם כל חטאת. הפחד שמטילים מתפקדי הליכוד על נבחריהם מאלץ אותם לנקוט בעמדות "אנטי ציוניות" כגון הצעת החוק המבטיחה שמירה על ריבונות ישראל בבקעת הירדן, ואפילו אדם מתון כמו גדעון סער קופץ בראש.
אם כן מה נותר לנו? אם המרכז פסול וגם הפריימריז פסולים, אולי לפני כל מערכת בחירות תקום מפלגה חדשה נוסח קדימה או יש עתיד, שתגובש על ידי קבוצה מצומצמת של אנשים שינסו לפנות לכל הבוחרים בלי להתחייב על שום דבר. אכן, דמוקרטיה במיטבה.
הנותן אמרי שיפר
מהיכרותנו עם איש 'ידיעות אחרונות' שמעון שיפר ועם מעסיקו, פרסום המחמאות שהרעיף שר הביטחון משה יעלון על מזכיר המדינה ג'ון קרי נועד לגרום לממשלת ישראל מבוכה ולהעכיר את היחסים בינה לבין ארה"ב, ובכך לקרב את קיצה. האמריקנים הזועמים שכחו כנראה את תקרית המיקרופון הפתוח בין הנשיא אובמה לסרקוזי, כאשר ראש ממשלת ישראל זכה לכינוי המחמיא "שקרן". להם מותר, ממש כפי שמותר להם להתרגז על כך שנשיא אפגניסטן חאמיד קרזיי משחרר אסירים שפגעו באמריקנים, בעוד קרי לוחץ עלינו לשחרר מחבלים רוצחי יהודים, גם בעלי תעודת זהות כחולה. מי שרוצה להיעלב ימצא סיבות לכך גם בלי מאמציו של שיפר.
לעומת זאת, אם חשב שיפר לקלל את יעלון - הוא יצא מברך, היות שכולם ציפו שמישהו יוציא את האוויר מתוכנית הבלון של קרי. התזמון היה מצוין, מיד לאחר שהפרטנר עבאס הכריז שלא יכיר בישראל כמדינה יהודית ולא יוותר על זכות השיבה. הדברים של יעלון היו ברורים ועתיקים, אבל מי כעמך ישראל המקיים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".