מלוא כל הארץ משפט. היום אין כמעט פרשה ציבורית שאין לה צד משפטי, ואין שבוע שאין בו כמה וכמה פרשות משפטיות מובהקות. השבוע נייחד את דברינו לפרשה אחת, פרשת השבוע, פרשת משפטים. בה מופיע לראשונה ובאופן מרוכז חלק ניכר מהקודקס של המשפט העברי. עתיק ככל שיהיה, גם בו, מסתבר, יש חדש.

מכון משפט לעם שליד ישיבת ההסדר בשדרות מפעיל גם הוא בתי דין לממונות, אך עיקר עיסוקו הוא בהעלאת המודעות לדין תורה בקרב הציבור הרחב. אולם בית הדין במקום משמש גם כאולם הרצאות ודיונים, ומתקיימים בו ימי עיון לעורכי דין כמו גם פעילויות חינוכיות לתלמידי בתי הספר. "המסר הוא שמשפט התורה רלוונטי לכל אחד ובכל מצב", אומר הרב אריאל בראלי, שמוביל את פעילות המכון, "הפנייה לבתי הדין היא פועל יוצא של ההבנה הזו". המסר הזה, המופנה לתלמידים, מגובה במערכי לימוד מקוריים שהפיק המכון. אפשר למצוא שם בין השאר סדרה של דילמות לילדים המשלבת בין שחקנים חובבים לבובות, סרטוני דילמה קצרים לנוער בכיכובם של יוצאי לאטמה דן סודרי ואלי שמעון, שהופקו בשיתוף עם ערוץ אורות, וגם מספר לא מבוטל של משפטים מבוימים, אותם מובילים הרכבים שונים של בית הדין בראשותו של הרב בראלי ושחקנים מתנדבים. אחד מהם, אברהם, איש שדרות במיטב שנותיו, המופיע כצד כמעט בכל הדיונים המבוימים, מייצג היטב את דרכו של המכון. הוא התוודע למכון ביום עיון שנערך במקום לפני מספר שנים. לאחר זמן הוא בחר להגיע אל בית הדין כדי לפתור סכסוך כספי, ומשם התגלגל כדמות עסיסית במיוחד במשפטים המבוימים. הסרטונים כולם, אגב, זמינים לצפייה באתר המכון.

הרכבת אמנם כבר הגיעה לשדרות, אך לא כולם מגיעים איתה. לכן אנשי המכון מגיעים לבתי הספר בכל רחבי הארץ. הפעילות כוללת בין השאר משפטי אמת בין התלמידים. שם אמנם לא חותמים על מסמכי בוררות שאפשר לאכוף בהוצאה לפועל, אבל בעלי הדין הצעירים מפקידים בידי רב בית הספר התחייבות למלא את פסק דינם של הדיינים.

"זיהינו ביקוש גדול בקרב עורכי הדין להשתלם בתחום", מספר הרב בראלי כשהוא מתבקש להסביר את הצעד הגדול האחרון של המכון, פתיחת סניף בדרום תל אביב. "חיפשנו מקום נגיש למסה הגדולה של המשפטנים במרכז". שיתוף פעולה עם הגרעין התורני 'שקמים' הפועל בשכונות הדרום של העיר הגדולה הביא את אנשי המכון אל משכנם החדש באזור. "בית מרמרוש, על גבול נווה צדק, היה בית כנסת פעיל", מספר הרב בראלי. "זה היה בית הכנסת של מי שהיה הרב הראשי לתל אביב, הרב יצחק ידידיה פרנקל, חמיו של רב העיר כיום וסבו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. כמו בתי הכנסת האחרים בדרומה של העיר, גם כאן המניינים הלכו והתדלדלו, ובשנים האחרונות כמעט לא התקיימו בו תפילות במהלך השבוע. שכרנו את המקום מהעמותה שמחזיקה בו והקמנו בו מבנה של בית דין. ההרכב שיושב במקום הוא של דיינים שמגיעים מבית הדין בשדרות יחד עם דיין ששולחת המועצה הדתית של תל אביב. אני מקווה שבקרוב ישתלבו בהרכבים גם רבנים מהשכונות עצמן. הניסיון לימד אותנו שככל שהאוכלוסייה המקומית מכירה מקרוב את הדיינים, כך היא נוטה לפנות יותר לדין תורה".

נאמנים לדרכם, אנשי המכון לא מתרכזים רק בדיונים משפטיים. מלבד ההשתלמויות לעורכי הדין, מגיעים למקום גם קבוצות מבתי הספר ואף קבוצות חיילים מהצבא. "אנחנו מסיירים איתם בבתי הכנסת של דרום תל אביב ומשקפים דרכם את ההתדרדרות של השכונות. בית כנסת שהפך לפאב או בית כנסת שהפך לבית תמחוי משאירים את רישומם על האנשים. לאחר מכן אנחנו מגיעים לבית הדין ופותחים בדיון על מסתננים, על עוני ועל בעיות חברתיות אחרות. מבחינתנו בית הדין לא יכול להיות מנותק מההוויה החברתית כולה".

רשת של בתי דין

בית הדין של המכון פועל במסגרת הרחבה יותר של בתי הדין של ארץ-חמדה גזית. אלו פרושים על פני הארץ כולה, והמרכזי שבהם יושב בירושלים. יתרון הגודל של רשת בתי הדין מאפשר לה להתחיל ולפתח מוסדות משפטיים שהם תנאי הכרחי לכל יומרה להציב אלטרנטיבה ממשית למשפט האזרחי הממלכתי. מוסדות אלו הם למשל אפשרות הערעור להרכב בכיר של דייני בתי הדין. ואתר פתוח לציבור שבו מתפרסמים, אמנם באופן מוגבל וסלקטיבי עדיין, מבחר של פסקי דין שנתנו הרכבי הדיינים הפועלים במסגרת הרשת. מוסדות אלו מאפשרים בראש ובראשונה ביקורת שיפוטית הלכתית על החלטות ההרכבים יחד עם שקיפות ציבורית מידתית (מפסקי הדין מוסרים פרטי הזיהוי של הצדדים בדיון). הם גם מאפשרים יצירת מאגר תקדימים רלוונטי, שיאפשר בעתיד ייעוץ משפטי-הלכתי למי שירצה להקדים תרופה לתביעה בבתי הדין.

שני פסקי דין שפורסמו לאחרונה באתר עסקו בזכותם המוגבלת של יועצים ומתווכים לגבות עמלות שונות על שירותים שלא נשאו פרי ממשי. תביעה אחד הגישה עורכת דין נגד מוסד חינוכי בירושלים שדרשה שכר טרחה של 82 אלף שקלים. היא הציגה בבית הדין חוזה הקובע כי היא זכאית לתשלום של 22 אחוזים מכל הפחתה בארנונה שהמוסד יקבל בעקבות עצותיה והתנהלותה אל מול העירייה. היא גם הציגה ראיות לכך שהשתדלותה הביאה חוב ארנונה של 780 אלף שקלים להפוך לחוב של 360 אלף שקלים ודרשה את אחוזיה. בבית הדין התברר כי מעשה שהיה כך היה. היועצת הנחתה את המוסד שלא להעביר לעירייה במשך תקופה את תשלומי הארנונה כדי ליצור חוב גדול, דבר שלהערכתה אז היה אמור לאפשר לה משא ומתן קשוח עם העירייה והפחתת החוב. אלא שהעירייה לא התרגשה מהמהלך ובתוך זמן קצר העמיסה על החוב ריביות מפולפלות וקנסות רבים שהגיעו עד ליותר מ‑360 אלף שקלים. עורכת הדין נאבקה עם העירייה והגיעה להסדר של ביטול הקנס ותשלום החוב המקורי. אשר על כן, טענו אנשי המוסד, עצותיה הם שהביאו את הקנס, ולכן אין זה צודק שהיא תתוגמל על ביטולו.

עורכת הדין טענה נגדם שלשונו המפורשת של החוזה קובעת כי אחוזיה יתקבלו מכל הפחתה בתשלומי הארנונה ולא נקבע לכך כל סייג. "בהלכה מצאנו, שלפעמים יש לדקדק אחר הפרשנות המילולית, אך לפעמים דווקא יש לחרוג מן הפרשנות המילולית", קבע הרכב הדיינים בדיון שמזכיר מאוד את הלכת אפרופים שמסעירה את המשפט הישראלי כבר כמעט עשרים שנה, שעניינה עד כמה נאמן צריך להיות בית המשפט ללשון החוזה או שמא יכולים השופטים להכריע על פי אומדן דעתם של הצדדים בעת החתימה על החוזה גם אם הדקדוק הלשוני בו מראה אחרת. בפסק דין דומה לאותה הלכה של בית המשפט העליון קבעו הדיינים שאם בחוזה היה מפורש תנאי שעורכת הדין תזכה בתשלומים גם אם הפחיתה תשלום שנגרם בעטיה, הרי שהיה לכבד את החוזה כלשונו למרות התנאי הדרקוני. אך משתנאי כזה לא נכתב במפורש הרי הם נסמכים במקרה זה על רבנו ירוחם, מגדולי הראשונים, שכתב כי "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה". הדיינים פסקו אם כך כי "לדעתנו כל עוד לא נאמרו הדברים במפורש ובאופן בהיר, תמוה לפרש את החוזה שעל הלקוח לשלם גם במצב בו נעשה מהלך בעצת התובעת שגורר הוצאות".

במקרה אחר הגיעו אל בית המשפט הורים ששילמו למשרד שידוכים חמשת אלפים ושמונה מאות שקלים. על פי החוזה המשרד היה אמור לייעץ להם איך להתנהל אל מול בתם סרבנית הדייטים, ולהביא למפגשים בינה ובין משודכים פוטנציאליים מבלי שהיא תבין שידו של משרד השידוכים בדבר. אחרי שתי פגישות עם שני משודכים גילתה הבת את המזימה והודיעה להוריה כי היא מסרבת להמשיך להיפגש עם בחורים. ההורים דרשו שמשרד השידוכים יחזיר את רוב הכסף ששולם, אך הנתבעים טענו שהם עשו ככל אשר נכתב בחוזה ולכן מלוא התשלום נשאר בידיהם בזכות. הדיינים פנו אל ההלכה הקובעת כי פועל שנשכר כדי להשקות שדה מנהר שלעיתים פוסק מלזרום, גם אם עשה את המאמץ, ירד אל השדה ורק אז גילה כי הנהר יבש והוא לא יוכל לעשות את עבודתו - הרי שאינו זכאי לשכר. כל זאת בתנאי שברור שהפועל שלקח על עצמו את המשימה מודע לאפשרות שהנהר ייבש פתאום. במקרה זה השדכנים היו מודעים לכך כי הבת "קשה", וכי הסיכוי שתשתף פעולה עם ניסיונות השידוכים נמוך. כשהבת גילתה את המזימה ונהר השידוכים יבש, הרי שמשרד השידוכים לא יכול להמשיך וליהנות מהתמורה על מלוא היקף העבודה שהבטיח לו החוזה.