סדר לבישת בגדי הכהן הגדול מפורשים בתורה. אולם התורה מדגישה ביותר את החיבור שצריך להיות בין החושן לאפוד. וכך נאמר: "וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד... להיות על חשב האפוד ולא יזח החושן מעל האפוד. ונשא אהרן את שמות בני ישראל... על לבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד, ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיה על לב אהרן...ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". (כה,כח). יש להבין מדוע התורה מקפידה כל כך על החיבור בין החושן לאפוד שאסור שינתק אחד מהשני?
שמעתי על כך ביאור נפלא. שהרי שמות שבטי ישראל היו כתובים פעמיים על בגדי הכהן גדול, פעם אחת על אבני השוהם שעל כתפי האפוד, וזה בריכוז של כל השמות על שני אבנים באפוד, ופעם כל שבט בנפרד על אבן מיוחדת שלו בחושן. ולכאורה למה היה צורך להזכיר את שמות בני ישראל גם על החושן וגם על האפוד, וכי לא די במקום אחד?
יש בזה יסוד לדורות: שלא די לדאוג ולחשוב על יהודי בלב בלבד, אלא צריך לקחת אותו גם על הכתף ולהטות לו שכם ועזרה ממשית. לכן לא די היה לכתוב את שמות בני ישראל על החושן שהוא כנגד הלב, אלא גם על הכתפיים. להדגיש לנו כי אין להסתפק רק במחשבה אלא יש לעזור בצורה ממשית, שאדם צריך להטות שכם וכתף לחברו ובכך להוציא את מחשבותינו ואחריותינו אל כל אחד מעם ישראל מן הכוח אל הפועל, בסיוע ממשי לזולתו.
מסופר כי פעם התאכסן בעל הנתיבות המשפט זצ"ל בביתו של ידידו רבי לייב קצנלבוגן זצ"ל בעיר בריסק. רבי לייב ידוע היה בהתמדתו הנפלאה. יומם ולילה היה רכון על ספריו ללא הפסקה, ואפילו לא שם לב אם אכל או שתה, כמו גם מיעט מאוד בשינה.
לפני שנפרד מעליו, פנה בעל הנתיבות המשפט למארחו רבי לייב ואמר לו: מאחל אני לך, ר' לייב, שיתקיים בך הכתוב "שניים ליום תמיד"! תמה ר' לייב מה פירושה של ברכה זו? ענה לו הנתיבות משפט: אסביר לך את דברי, השולחן ערוך פותח במילים "שויתי ה' לנגדי תמיד", ומסיים במילים: "וטוב לב משתה תמיד". דואג אני משום שאצלך אתה מקיים רק את ה"תמיד" הראשון של – "שויתי ה' לנגדי תמיד" ומתעלם מה"תמיד" השני – "וטוב לב משתה תמיד", ועתיד אתה להיחלש חס ושלום. לכן מברך אני אותך שיתקיים בך "שנים ליום תמיד" כל אחד בזמנו. שבצד ה"שויתי לה' ", יהיה לך גם שפע גשמי של טוב לב תמיד.
גם הכהן הגדול בשמות בני ישראל שהיו עליו, ביטא מסר זה. מחד "ונשא אהרון את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד" במחשבה ובתפילה, ובצד זה נשא אותם על כתפו מבחינת לתת ולדאוג להם שיהיה להם משתה תמיד.
עוד י"ל שלימדה התורה אותנו שגם אם לכל אחד יש את הייחודיות שלו, את השבטית שבו, עלינו לדעת שהמקור הוא מהיחד, מהאבן המשותפת. ורק לאחר שהוא חש כך יכול הוא להבליט את ייחודיותו, צבעו ודגלו.
זהו "לא יזח החושן מעל האפוד". ללמדנו שיש צורך בשילוב הן של המחשבה בלב עם העזרה הממשית, והן את היחד עם הייחודיות האישית. תמיד צריכים להיות שני הדברים משולבים, שאינם ניתנים לניתוק.