פרשתנו מקדישה מקום נכבד לנושא הבגדים. "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". ברם, נושא הבגדים לא מתחיל בבגדי כהונה, אלא הרבה לפני כן, מאדם הראשון.
לפני החטא נאמר "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו". ומכלל לאו אתה שומע הן, שאחר החטא התבוששו. כאשר הגוף כפוף למערכת הדעת, ואדם מתנהג כראוי למי שנברא בצלם אלקים, זוהי התנהגות מכובדת שאין בה בושה, ובזה הוא נעלה מן הנפש הבהמית. החטא גרם לניתוק בין מערכת הגוף והשכל. הגוף הפך להיות יותר חומרי, והוא חי הנושא את עצמו, מנותק מהשכל, וכאן מקום הבושה.
התיקון למצב נפסד זה – "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות". חז"ל דרשו ע"כ: חגורה אין כתיב כאן, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון, גליון וסדינים.
ופי' המפרשים: איסטיכון – כתונת על העור. גליון – מעיל מעליהם. סדינים – טלית לעיטוף עליון עם הראש.
דברים אלו מקבילים לדברי הגמ' בשבת (עז,ב) הדורשת משמעות המילים. לבוש – לא בושה, היינו שמכסה את חלקי הגוף המביאים לאדם בושה. גלימא – שנעשה בו כגולם, שמכסה את צורת האברים, והוא כגולם, ומביא כבוד לאדם. סודר – סוד ה' ליראיו, שמכסה גם את הראש, משכן הדעת, ומכאן יראת השמים.
ככל שמסתירים את הגוף, כך מתבטל הצד החומרי כלפי הצד הרוחני, השכל. וע"כ לאחר שהסתרנו את הגוף ע"י הלבוש והגלימא, בא הסודר לחבר את הגוף עם הראש, ומכאן תכונת יראת השמים.
הציץ של הכהן הגדול הוא תוספת מעלה. עליו מפותח השם הגדול, והוא מעל כל הבגדים, ללמדך שהשכל צריך לשלוט על כל המערכת שתחתיו, וכל המערכת הגופנית משועבדת לו. כבר דרשו דורשי רשומות שהסדר הנכון הוא מוח לב כבד, שראשי התיבות הן 'מלך'. לעומת זאת מסופר על בלעם שרצה ברגע אחד לקלל את ישראל, ופי' תוס' שרצה לומר 'כלם', והוא היפוך 'מלך', שמי שחי עפ"י תאוותיו ויצריו, שם את הכבד למעלה, ואת המוח למטה. אלא שה' הפך את הקללה לברכה ויצא 'מלך', "ותרועת מלך בו".
הגמ' בראש מסכת פסחים אומרת שהציץ מרצה על טומאה, כי טומאה היא מל' טמטום והסתרה, כמו "ונטמתם בם", שהחומר מסתיר את הארת הנשמה והשכל. לעומת זאת, הציץ הוא מל' גילוי, "מציץ מן החרכים", שכנגד סתימת הגוף באה הארת השכל.
את בנות מואב שחטאו בזנות, העבירו לפני הציץ (יבמות ס). שכן אב הטומאה הוא הזנות, החומריות, והציץ מנוגד לזנות. וכן את בלעם הרגו ע"י הציץ.
(מתוך עלון 'שבת בשבתו')