הסגרה בין מדינות מעולם לא הייתה עסק פשוט. אצלנו הוא מסתבך גם עם הרתיעה בת האלפיים להסגיר יהודים לערכאות של גויים. מבט חטוף על ציר הזמן מגלה שהמדיניות הישראלית בנושא סובלת מהפרעה דו-קוטבית, כאשר היא נעה בין סירוב להסגרת יהודים, יהיו פשעיהם חמורים ככל שיהיו, ובין היענות נלהבת לכל בקשת הסגרה ממדינות ידידותיות. המצב הנוכחי הוא שישראל נחשבת למדינה שמסגירה את אזרחיה די בקלות למדינות שחתומות איתה על הסכמי הסגרה, אלא שהיא מתנה את העניין בהתחייבותה של המדינה המבקשת כי תחזיר את האזרחים הישראלים לאחר המשפט לריצוי עונשי מאסר בבתי הכלא בארץ. הדבר מנטרל מצד אחד בעיות ותסביכים יהודיים, כמו למשל היכולת של יהודים לשמור כשרות ושבת בבתי כלא בנכר, או הסכנה הצפויה להם מידי אסירים וסוהרים אנטישמיים, ומצד שני מאפשר למשרד המשפטים לנהל מדיניות חוץ מתמסרת. המקרה האחרון הזכור שבו ישראל סירבה להסגיר אזרח לבקשת מדינה ידידותית היה לפני כמעט עשר שנים. אז סירבה המדינה בעקשנות לבקשתה של פולין להסגיר לידיה את סולמון מורל באשמת פשעי מלחמה. הפולנים טענו כי מורל, שהיה מפקד מחנה שבויים גרמני לאחר מלחמת העולם השנייה, גרם במישרים ובעקיפין לחיסול מאות אסירים ממוצא גרמני. עם כל התשוקה למערכת יחסים בינלאומית חברית, ישראל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להסגיר לפולנים פרטיזן יהודי שנקם בגרמנים. הפרשה הגיע לסיומה רק עם מותו של מורל ב‑2007.
בהיסטוריית ההסגרות מישראל שמור מקום של כבוד לצרפת. הסיבה לכך היא ככל הנראה סוציולוגית. בצרפת שוכנת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, והיא מגוונת מאוד מבחינה סוציו-אקונומית ביחס לקהילות אחרות באירופה. היא גם נמצאת בטווח טיסה של שעות ספורות מישראל. במשך השנים הגיעו לכאן לא מעט יהודים שנמלטו מרשויות החוק בצרפת. המפורסמים שבהם היו וויליאם נקש, שהסגרתו לוותה במערכה ציבורית קשה, ופלאטו שרון, שהצליח לחמוק מהסגרה כשנבחר לכנסת. מפורסמים הרבה פחות מוסגרים לצרפת מדי שנה.
אחד מהם, שעל הסגרתו הוחלט השבוע בבית המשפט העליון, הוא שלמה תיירי. על פי כתב האישום שהוגש נגדו בצרפת, הונאת ביטוח שתכנן הפכה לטרגדיה. השלטונות בצרפת טוענים כי לפני כשתים עשרה שנים הגיע תיירי יחד עם אחד מהעובדים בחברה בבעלותו לאחד ממחסני החברה באישון לילה והצית אותו במטרה לקבל את דמי הביטוח. אלא שמשהו השתבש שם ומהפיצוץ שאירע קרס בית, אישה נהרגה וארבעה נפצעו, בהם תיירי. יומיים לאחר מכן, בעוד תיירי שקוע בתרדמת, הגיש אחיו לחברת הביטוח תביעה על סך של יותר מחצי מיליון יורו. ב‑2006, לאחר שהתאושש מהפציעה, החליט שופט חוקר בצרפת להעמיד לדין את תיירי, את אחיו ואת העובד. האחרון התייצב למשפט לבדו. תיירי נמלט ארצה ואחיו - לשוויץ. על תיירי נגזרו בהעדרו עשרים שנות מאסר. כשהתברר כי הוא נמלט לישראל והתאזרח בה על פי חוק השבות, ביקשו השלטונות הצרפתיים את הסגרתו.
תיירי נאבק בבקשת ההסגרה בטענות שונות, אך המעניינת והמשמעותית שבהן היא חוסר הסימטריה שביחסי ישראל וצרפת בתחום. תיירי העלה בבית המשפט העליון את פרשת סירובה של צרפת להסגיר לישראל שניים מאזרחיה שהיו מעורבים בפרשת הדריסה וההפקרה של לי זיתוני, פרשה שעוררה סערה בציבור הישראלי. תיירי טען שעל כן הסגרתו לצרפת מנוגדת לאינטרס הישראלי. השופט יצחק עמית הסביר בפסק הדין כי צרפת, אשר חתומה על האמנה להסגרה בין ישראל לאירופה, סייגה את חתימתה מראש, והבהירה כי היא אינה מתכוונת להסגיר את אזרחיה אלא לשפוט אותם בעצמה. כך למשל עומדים עכשיו דורסי לי זיתוני למשפט בצרפת. התניה כזו, על פי השופט עמית, אמנם אינה שומרת על סימטריות, אך יש בה משום הדדיות. עמית קבע אפוא כי תיירי יוסגר. השופט נֹעם סולברג סמך את ידו על פסק הדין, וכך גם השופט חנן מלצר.
אלא ששבוע לאחר מכן מצא עצמו השופט מלצר בדעה הפוכה ובעמדת מיעוט בתיק דומה. הפעם מדובר היה בשתי ישראליות צעירות, חברות ילדות שטסו בסוף שנת 2001 לטיול בעולם. האחת הייתה אז בת עשרים ואחת והשנייה מבוגרת בשנה. הן טיילו בתאילנד, המשיכו לקולומביה ושהו בה שבועות אחדים, ואז נחתו בצרפת. בבדיקת המכס בנמל התעופה הצרפתי נמצא שהן נושאות איתן כמות ענקית של קוקאין. לכל אחת מהן היו בתרמילה כמעט ארבעה וחצי קילוגרמים. בחקירתן הן טענו שבחורים מקומיים שפגשו שם הטמינו ככל הנראה את הסם בכליהן. הן שוחררו בערבות, לא לפני שהשלטונות הצרפתיים החרימו את דרכוניהן וציוו עליהן להתייצב במשטרה פעמיים בשבוע. אלא שהן לא המתינו הרבה ונמלטו לתאילנד באמצעות דרכונים מזויפים. משם, בסוף 2002, הגיעו לישראל. כאן הן ניגשו מיוזמתן למשטרת ישראל ומסרו עדות מפורטת שתאמה את הגרסה שמסרו בחקירתן.
השנים חלפו. השתיים התחתנו, הולידו ילדים וניהלו אורח חיים נורמטיבי. אך כעבור שש שנים, בסוף 2008, הן נעצרו שוב. אז למרבה הפלצות התברר להן כי בכל השנים הללו התנהלה בין ישראל ובין צרפת התכתבות באשר לתנאי הסגרתן. בשבוע שעבר עשה השופט מלצר ככל יכולתו שלא להסגיר את שתי הנשים שייתכן שכשלו בנעוריהן לפני שתים עשרה וחצי שנים. לצורך העניין הוא גייס אפילו את אי-הסימטריה שבין ישראל לצרפת שאינה מסגירה את אזרחיה. אלא שהשופט צבי זיברטל והשופט סאלים ג'ובראן הכריעו את הכף, והשתיים יוסגרו בקרוב לצרפת.
הכול בגלל עיגול אדום
אדם קרוב אצל עצמו. רגיש מאוד בכל מה שקשור אליו, ורגיש הרבה פחות בכל מה שנוגע לזולתו. על יחידי סגולה אפשר לקרוא בספרי חסידים. בתיקי בתי המשפט נתקלים בעיקר בכאלו שמביאים את העניין עד כדי אבסורד.
אל בית משפט השלום בנצרת הגיעה תביעה של צעיר שדרש פיצוי הולם מהשבועון הישראלי-ערבי 'כל אל-ערב' על שפגע בשמו הטוב. בכתב התביעה נטען כי כתבה שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון הציגה את הצעיר כרוצח או כמחבל. בבית המשפט התברר כי לצעיר אין השגות בקשר לתוכן הכתבה עצמה, בה מנו את שמו ביחד עם קבוצה של צעירים ערבים אחרים שנעצרו לפני כמעט חמש שנים בחשד למעורבות ברצח. הוא נפגע מעיבוד התמונה שעשה האתר לצילום שבו נראים הוא וחבריו מובלים להארכת מעצר. עורכי האתר סימנו את ראשי החשודים שנראו בתמונה בעיגול אדום מקווקו מסביב לראשיהם, כדי להבדיל אותם משאר הדמויות שנראו בה. לטענת הצעיר, העיגול האדום סביב תמונת הראש שלו פגע אנושות בשמו הטוב.
הכול החל לפני כחמש שנים, כאשר אחד מבני כפרו של הצעיר הסתכסך עם צעיר ערבי אחר מהכפר טמרה. הוא קבע עם יריבו מפגש באזור התעשייה בעפולה ואסף איתו שניים מחבריו כשהם חמושים בבקבוקים ובסכינים. ביציאה מהכפר הם פגשו בשני צעירים נוספים, אחד מהם הוא מיודענו. הם סיפרו להם על הנקמה המתרגשת ובאה באנשי תמרה וביקשו מהם להצטרף. יחד הם הגיעו למגרש חנייה נטוש ופגשו את היריב מתמרה ואת אחיו. שלושה מהם יצאו מהרכב ולאחר דין ודברים קצר תקפו בסכינים את האחים. הם הלמו בבקבוק זכוכית בראשו של אחד מהם, ואז, כשהוא מבולבל וחסר אונים, דקרו אותו בחזה, השאירו אותו לדמם למוות ונמלטו מהמקום. כשהם נעצרו ונחשדו ברצח צולמה התמונה וסומנו העיגולים האדומים סביב ראשיהם.
מאוחר יותר התברר כי מיודענו לא לקח חלק פעיל בתקיפה, אלא ישב על הכלים, ברכב, עם חבר נוסף. הוא הואשם בתחילה בעבירה של סיוע להריגה וסיוע לפציעה בנסיבות מחמירות. בהמשך, במסגרת עסקת טיעון שנחתמה איתו, תוקן כתב האישום לעבירה של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בבית המשפט ביקש הצעיר מהשופט שלא להרשיע אותו שכן הוא היה אז בעיצומם של לימודי משפטים, והרשעה תסכל את עתידו המקצועי כעורך דין. שירות המבחן סירב לתמוך בבקשה, בעיקר משום שקציניו עמדו תמהים אל נוכח הפער שבין הצער העמוק שהביע הצעיר על גורל עתידו המקצועי ובין חוסר האמפתיה שהפגין לגורלו של הקורבן.
לבסוף הוא הורשע. שישה חודשי עבודות שירות נגזרו עליו, וערעורו לבית המשפט העליון על חומרת העונש נדחה. מיד לאחר שסיים את המאבק על עתידו המקצועי פצח הצעיר במאבק על שמו הטוב, כשהוא תולה את כולו באותו סימון של עיגול אדום. השופטת עינב גולומב הסבירה בפסק הדין כי המבחן של לשון הרע הוא אובייקטיבי. השאלה היא מה ייחשב כפגיעה ממשית בשם הטוב אצל אדם סביר. התחושה כי העיגול האדום הוא דווקא אות קלון בלתי נסבל היא סובייקטיבית, קבעה השופטת ודחתה את התביעה. אדם קרוב אצל עצמו.