שלוש מגמות מתרוצצות בחברה הישראלית ביחס ליהדות מדינתנו.
האחת חפצה לראות כאן את מדינת כל אזרחיה ללא יתרון כלשהו לבני העם היהודי. השנייה דווקא מחבבת את האמונה היהודית, אך רוצה שתמצא אר ורק בד' אמותיו של היחיד ולא במערכות הלאומיות.
המגמה השלישית - לוז חייה הוא החיבור של הדתי עם הלאומי. אלו שזו מגמתם מבינים שבשיבת עם ישראל לארצו ובהקמת מדינתו, יש הכרח שהאמונה היהודית תבוא לידי ביטוי לא רק במישור הפרטי, כפי שהיה באלפי שנות הגלות, אלא אף ובעיקר במערכות הציבוריות השונות.
זה עיקר עניינו של הציבור הדתי לאומי, ומשום כך חוששים מאיתנו. תחושתם של הנמנים עם הקבוצות האחרות שמנינו, שהדתיות תשתלט על רשות הרבים, תפגע בחופש הבחירה שלהם.
זו הסיבה שישנה רתיעה אצלם משב"כ שראשיו חובשי כיפות ומרבנות צבאית שאנשיה מעורים היטב בפעילות היחידות הקרביות של צה"ל.
ואכן עלינו לשים לב להתנהלות הציבורית שלנו. לא להיות מגושמים, כאלו שמתוך כוונות טובות ממהרים בדרך ואינם שמים לב שאגב כך דורסים אחרים.
משום כך נכון לדעתי להטות אוזן קשבת למצוקות האנשים, לנסות למצוא מזור לבעיותיהם גם כשלשם כך נזקק לפתרונות הלכתיים של שעת הדחק.
הדבר נכון ביחס לשאלות של גיור, הקמת משפחה ושאר הסוגיות החמורות שביחסי דת ומדינה.