על הפסוק "עצי שיטים עומדים" דרשו חז"ל "שמא תאמר אבד זכרם בטל סיכוין, ת"ל 'עצי שיטים עומדים', שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה מה).
וכתב על זה הספורנו (לח,כא), שמשום כך לא נפל דבר מהם ביד האויבים, היפך מה שקרה למקדש שלמה, שנישבו כל כלי המקדש ע"י נבוזראדן. אבל כלי המשכן שעשה משה לא שלטה בהם יד האויבים. וטעם הדבר כתב: "שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפלו ביד האויבים. אבל מקדש שלמה, שהיו עושי המלאכה בו מאומות העולם, אעפ"י ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו... ונפל בסוף ביד אויבים".
מכאן למדו רבותינו על ערך המחשבה הקדושה בשעת מעשה, שהיא נותנת לדבר קיום נצחי.
זוהי גם כוונת רש"י שכתב "ויקחו לי תרומה" – לי, לשמי. שבשעת הפרשה יעשה לשם מצוה. וי"א אף לומר בפה שממון זה ניתן לשם קדושת המשכן.
מקור ליסוד זה ניתן למצוא בס' מגיד מישרים (לר' יוסף קארו), בפ' תרומה, וז"ל (תרגום): "הלוא בפרשה קדושה זו אמר 'ועשו לי מקדש'. וכן אמר 'ויקחו לי תרומה', לרמוז שבדברי קדושה צריך להגיד 'דבר זה לקדושה'. ובכל מעשה שיעשה יאמר כך: 'זה לשם קדושה'. כי כאשר רוצה בכסא שמניחים בברית מילה לשם אליהו, צריך לומר 'זה הכסא של אליהו' ".
וכן כתב השל"ה (שער האותיות א) בשם הראשית חכמה, שהביא מהזהר, "בוא וראה 'וכל הנשים אשר נשא לבן' וכו'. בשעה שהיו עושות מלאכתן היו אומרות 'זה למקדש', 'זה למשכן', 'זה לפרוכת'. וכן עשו כל האומנים, כדי שתשרה קדושה על ידיהם, ותתקדש המלאכה ההיא. וכאשר הביאוה למקומה, עלתה והייתה בקדושה".
ועוד שם בזהר: "אמר ר' אלעזר, בכל מעשיו של אדם צריך שכולם יהיו לשמו הקדוש. מהו לשמו הקדוש? שיזכיר בפיו השם הקדוש על כל מה שעושה, שיהיה הכול לעבודתו, ולא ישרה עליו הס"א, משום שהוא מוכן תמיד לבני אדם, ויכול לשרות על המעשה ההוא שעושה".
ומכאן המקור לומר לפני קיום המצווה "לשם יחוד קודשא בריך ושכינתיה".
ודאי שעיקר המצוה תלוי במעשה המדויק, ואף בלא כוונה יצא, שאין הכוונה מעכבת, אלא ששלמות המצוה אינה אלא בכוונה. ומ"מ, נצחיות המעשה ודאי בכוונה תליא, בקדושת המחשבה המעורבת בה.
משום כך ראינו אפי' בפשוטי עם, שהיו אומרים אף בשעת קניית המצרכים "לשם קדושת שבת", וכן בשעת הכנתם.