למרות אותם עיתונאים חרדיים שפלים ובזויים, אשר טינפו את מקלדתם בביזוי תלמידי חכמים. למרות השלטים שהונפו, ואשר תוכנם נראה כלקוח מהתגובות לגזירת המן.

למרות שהרוב המוחלט של אלו שעמדנו לצידם, אינם מבינים עדיין את ערכה של מדינתנו כראשית צמיחת גאולתנו, ואת ערכו של צבאנו, על חייליו וחלליו, כצבא קודש העסוק בכל רגע ורגע במלחמת מצווה שהכל מחויבים בה.אין חרטה, בגלל שמי שהיה רוצה באמת בגיוסם של אחינו החרדים, היה מאפשר לתהליך שבו אחוזי הגיוס הלכו וגדלו להמשיך ולהתקדם, ולא היה פותח במערכה של שנאה וכפייה

למרות כאבם של רבנים והורים שכולים, אשר זעמו על ההשתתפות עם אלו שאינם שותפים במשימת הקודש של מלחמת מצווה.

למרות כל אלו אשר לדידם מי שנכח בעצרת איננו חלק מהציונות הדתית (שהם, כמובן, מחליטים מי ראוי להיות שייך אליה).

למרות כל אלו, אין חרטה בלב על ההחלטה ליטול חלק בעצרת התפילה.

אין חרטה, כי ברור שמי שיזם וכפה את כל הצורך בחוק הגיוס זהו הבג"ץ, אשר שם עצמו כריבון-על במדינת ישראל, ואשר הסמיך את עצמו להיות בעל אמת המידה הערכית לכל מה שקורה בציבוריות הישראלית. אמת מידה, שבדרך קבע ולאורך שנים נלחמת בכל מה שנודף ממנו ריח של יהדות ולאומיות ישראלית. לצערנו, טרם הצליחה המערכת הפוליטית להעמידו על מקומו הראוי לו.

אין חרטה, בגלל שמי שהיה רוצה באמת בגיוסם של אחינו החרדים, היה מאפשר לתהליך שבו אחוזי הגיוס הלכו וגדלו להמשיך ולהתקדם, ולא היה פותח במערכה של שנאה וכפייה.

אין חרטה, כי קשה להבין, איך יש מי שלא רואה את הקשר שבין יוזמת חוק הגיוס על שלל הסנקציות שבתוכו לבין המתקפה על ישיבות ההסדר, ואת העובדה שזהו אותו "בית מדרש", שמקרבו יצאו גם: הכפייה על שמיעת שירת נשים בצה"ל והדחת צוערים בשל כך, המחאות על כמות הדתיים בבה"ד 1 ובשב"כ (כולל על הכיפה של ראש השב"כ), הקיצוץ בתקציבי הישיבות, המלחמה בחומר וברוח כנגד תלמודי התורה (גם הציוניים), הקיצוץ בקצבאות הילדים, השטף של חקיקה בענייני דת ומדינה במגמה לטשטש את זהותה היהודית של מדינת ישראל, ומעל הכל דבריו של לפיד על כך, שההתנתקות הייתה נקמה בציונות הדתית.

אין חרטה, בגלל המניין הקטן של מנחה שבו התפללנו, ובו היו שותפים חסידים, מתנגדים וספרדים, והחזן היה בכלל עם כיפה סרוגה.

אין חרטה, בגלל המחזה המופלא של חסידים וליטאים זועקים סליחות במנגינה של עדות המזרח.

אין חרטה, כי מי שמכיר את אורחות חייהם של הראי"ה והרצי"ה יודע, שראשית לכל הם היו מחוברים לציבור שומרי התורה והמצווה בקשר הדוק, גם כאשר יצאו משם דברים קשים, כואבים ואף מבזים כלפיהם. וכאשר יצא הראי"ה לפני 90 שנה למסע לארה"ב יחד עם גדולי הדור למסע למען עולם הישיבות בארץ ישראל, הוא לא עשה זאת למען ישיבה מסוימת, אלא למען עולם התורה.

ובשולי הדברים כדאי לדעת, שלצערנו הרב, השיח בעיתונות החרדית, ובעקבותיו בחלק מהציבור החרדי, הינו נמוך מאוד, שפל ואף אלים גם במאבקים פנימיים שלהם. כך היה לא מזמן במערכה בין בני ברק לירושלים בבחירות המוניציפאליות, כך במאבקים אלימים ומכוערים בתוך ישיבת פוינוביז', כך היה בתקיפות אלימות של ת"ח שתמכו בנחל החרדי, וכך בעוד מקרים רבים נוספים.

כך, שמו"ר הרב דרוקמן, הרב מלמד וכל הציבור שלנו נמצאים ב"חברה טובה" של מי שזכו לביזיונות, מפי גמדים שפלים.

וכשבאה לפני יותר משלושים שנה חבורה ממרכז הרב אל הרב ש"ך, למחות על דברים שפורסמו בשמו כנגד הישיבות התיכוניות, הם שמעו מפיו שלא היה ולא נברא. לשאלתם למה הוא לא מפרסם הכחשה של הדברים, הוא ענה בצורה פשוטה – 'אין עם מי לדבר'.

עתה מתברר שהשבוע קרה דבר דומה, כשהרב שטיינמן הורה להזמין רבנים מהציונות הדתית לשבת על הבמה, אך ממשיכיו של גיחזי התעלמו מהוראתו.