סיפר לי קרוב משפחה, שפעם נסע באוטובוס ולידו ישב יהודי חסידי, ששפע דברי תורה נאים. בשלב מסוים נודע לקרובי, ששכנו לספסל הנסיעה הוא אדמו"ר פלוני. מיד ביקש קרובי מהאדמו"ר ברכה, אך הרבי ענה – "ברכות לא נותנים כך 'על הדרך', אם רצונך בברכה סור נא לביתי ואברכך בשמחה".

ברכה מגיעה ממקום עמוק בנפש. כשאדם רוצה להעמיק בנושא מסוים, עליו לעצור רגע את מרוץ החיים, להתכנס פנימה ולהעמיק. לכן, כולנו יודעים ששיחות חשובות לא משוחחים סתם כך 'על הדרך', אלא מפנים זמן, קובעים פגישה, ומדברים בישוב הדעת המוביל להעמקה בנושא.

מעניין לעניין בנקודה דומה, שמעתי פעם ממו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב –

מעשה בחסיד אחד שבא אל האדמו"ר ושאלה בפיו: "רבי, כידוע בכל דור יש לו' צדיקים נסתרים המקיימים את העולם. נמצא, שהצדיקים הגלויים אינם אלה שעליהם העולם עומד, ויש צדיקים גדולים מהם. אם כן אינכם הצדיקים הגדולים, אתמה"?

ענה לו הרבי – "אוי ואבוי, אם היינו מה שאתם חושבים שאנחנו". רוצה לומר - לצדיקים הגלויים יש רבדים נסתרים, כך שגם הם צדיקים נסתרים.

אמירה זו מבטאת את התחושה הפנימית הקיימת אצל כולנו, שהעולם החיצוני הוא רדוד, ואילו העומק מצוי בעולם הפנימי. שיא העומק מצוי בסוד, הנותר גנוז וצפון מהחיצוניות. הצדקות הגדולה מצויה במקום נסתר, והיא הנותנת את לח החיים לעולם. יש עניינים שחשוב לשומרם בסוד, ומי שמגלה אותם מבזבז את מעלתם וגדולתם. מי שאין לו סודות הוא חיצוני ורדוד, אך "ישראל נגאלו ממצריים בזכות שלא גילו מסתורין שלהם".

בדרך כלל, בעומק סודי זה יש גם עוצמות גדולות. בקשר בין אוהבים, הרי רק אם ישמרו על הסוד שביניהם, תיווצר עוצמה גדולה ועמוקה של אהבה.

ספר ויקרא, ספר המקדש והקורבנות, נפתח בכפילות תמוהה – "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד...", לשם מה לכתוב גם 'ויקרא' וגם 'וידבר'? ועוד קשה – מדוע הפתיחה הלא אופיינית במילה – 'ויקרא?. ולא עוד, אלא שה – א' של ויקרא היא א' קטנה, כביכול היה כתוב 'ויקר', ורק ה- א' הקטנה הופכת זאת ל- ויקרא.

ההבדל בין 'ויקרא' ל – 'ויקר' מודגש בדברי רש"י – "לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה... אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם".

עם נביאי אומות העולם, ה' מדבר במקרה, נפגש איתם 'על הדרך', שם מתגלים העניינים החיצוניים והטמאים. לעומת זאת – למשה, נביאם של ישראל, ה' קורא לפגישה באוהל מועד. קודם כל עוצרים את שטף החיים, עוזבים את העולם החיצוני, נכנסים פנימה אל האוהל. רק כך יכולים להתגלות הסודות הגדולים והעמוקים. קודם כל – 'ויקרא', רק אחר כך אפשר להתחיל לדבר – 'וידבר'.

המילה 'קדושה' בעברית היא מלשון 'פרישות'. ספר המקדש – הקדושה יכול להתגלות רק בפרישה מחיצוניות החיים, וכניסה למקום פנימי ונסתר. רק במקום כזה תתגלה חיבה ואהבה בעוצמות גדולות. ואכן – רש"י שם מבאר בהמשך, שהקול שהגיע לאוזני משה היה קול חזק, שעליו נאמר – "קול ה' בכוח... קול ה' שובר ארזים", ובכל זאת היה הקול נשמע רק באוהל מועד, ולא היה יוצא מחוץ לאוהל. עוצמות גדולות ממוקדות ופנימיות.

זו כל מהותו של הביטוי 'אוהל מועד', מקום שקובעים זמן ומועד (ומקום) לפגישה פנימית. לכן ה – א' קטנה, כי - א' שהיא גימטרייה אחת, מבטאת את הנקודה הקטנה והפנימית, שורש הכל.

ימי חודש אדר, שבהם אוספים את מחצית השקל לקראת פתיחת שנת הקורבנות במקדש בחודש ניסן, הם הזמן המתאים להתעוררות הכיסופים למקדש. מול העולם החיצוני והרדוד האופף אותנו, עולם מוחצן שהרייטינג והגלוי בו הוא העיקר, נייחל לבניין המקדש, מקום ה- א' הקטנה, מקום בו מתגלה האהבה העמוקה והסודית בינינו לאבינו שבשמיים.