יש קשר בין תענית אסתר, ויום הזכרון הלאומי ב-י"א אדר בתל חי.
שני נימוקים באים בהלכה לתענית אסתר. יש התולים את התענית, כזכר לשלושת ימי הצום שצמו היהודים בשושן בחודש ניסן, בשעת הגזירה הקשה של המן, כפי שמצווה אסתר את מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים". ויש התולים את התענית, בצום שצמו היהודים בחודש אדר בזמן המלחמה בעמלק.
אשר על כן, יש לתענית אסתר שני פנים. יש פן אחד של תפילה בקשה ותחנון לפני ה', לקרוע את הגזרות הקשות המתוחות על ישראל. פן שני של התענית הוא, מלחמה נגד מבקשי הרעה, להסתער ולהילחם בצוררים ההולכים בדרך עמלק.
הגזירה הקשה של המן "להשמיד להרוג ולאבד", באה על היהודים בפרס מפני שלא ניצלו את ההזדמנות, ולא עלו לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש. בזמן שבנו בירושלים את בית המקדש השני, ישבו היהודים בשושן ונהנו מסעודתו של אחשוורוש. שושן הפכה להיות עיר הבירה במקומה של ירושלים, המוזכרת במגילה בחורבנה וגלותה.
אל מול רפיון הגלות ואוזלת היד הלאומי בזמן בית שני, קמו צעירים, אלפי שנים מאוחר יותר, שעלו מהגולה חדורי חלוציות לאומית, והתיישבו בתל חי שבגליל העליון. ההתיישבות היהודית המבודדת, הגנה על כל ארץ ישראל מפני פורעים ערבים, שכבר בתחילת בניין בית המקדש השני, ניסו להפסיק את בניין הבית בכוח הנשק, כמובא בספר נחמיה (ד).
ב-י"א אדר תר"פ (1920), התחולל קרב גבורה בתל חי, בין ערביי הסביבה למתיישבים. לא צריך להיות בקי בפרטים הלאומיים והבינלאומיים של אותם ימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי להבין שבמשך תשעים וארבע שנים מאז, לא פוסקים בני דודינו מלנסות לעקור אותנו מארץ חיינו,בשיטות של חרב והרג ואבדן.
שמונת המתיישבים שנהרגו, נפלו על הגנת העם והארץ. הם הותירו סמל לדורות שחקוק באבן על מצבת האריה השואג בתל חי: טוב למות בעד ארצנו. יוסף טרומפלדור שטבע את המילים הנאדרות קודם שנפח את נשמתו, כך על פי עדותו של הסופר יוסף חיים ברנר, ודאי התכוון לומר שטוב לחיות בארצנו, אך לא פחות מכך אשרינו שזכינו למות למען המטרה הנעלה, של תקומת ישראל בארצו.
החלוצים האלה לא שמעו את שאגתו של הקב"ה כארי, השואג על חורבן ביתו ועל גלות עמו. כמבואר בגמרא (ברכות ג) על הכתוב: "ה' ממרום ישאג וממעון קודשו יתן קולו שאוג ישאג על נווהו" (ירמיהו כה). אך בליבם פנימה הם קלטו את הרושם הנורא של החורבן, שיהודי שושן לא הבינו.
את המסר של האריה השואג, כתב לדורות הרב שלמה יששכר טייכטאל הי"ד, בספרו 'אם הבנים שמחה', בימי הדמים המפלצתיים של הצורר מגרמניה ימ"ש במלחמת העולם השניה, שרצה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים".
וכך כתב הרב הקדוש בספרו (עמ' קיב מהדורת 'מכון פרי הארץ'):
"וזהו מלבד שמחבבים את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו, ומוסרים נפשם עליה, דכידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ.כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם, אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: 'אין דבר טוב למות בעד ארצנו'.
לא עדות ברורה היא? דאע"ג דאיהו לא חזי (ראויים), אבל נפשם נפש הישראלית שבקרבם חזי (ראויה), ומשתוקקת לחזור למקורה. ועל כן כיוון שמבקשים את ארץ ישראל, הווי בכלל 'ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם' (הושע ג). כי זה יביא את זה, לכונן מלכות בית דוד ולבנות את בית המקדש".
את שאגת האריה בתל חי אפשר לשמוע היום בכל מקום בארץ, כפי ששומעים את השאגה על החורבן והגלות. האריה שואג ומכריז: כל המבקש את ארץ ישראל, כמבקש את ה' ואת מלכותו. המלחמה בשושן בימים ההם בזמן הזה, שעקרה את הגלות ושתלה אותה בארץ ישראל, תבנה במהרה את בניין אריאל בירושלים.