"מוטשקאלאך מוטשקאלאך מוטשקאלאך שרל'ה ברל'ה הומען טאש", היו שרות הסבתות מדורות עברו לנכדיהן.
'הומען טאש' הוא אוזן המן בשפת האידיש. השיר הזה הושר כל השנה, אך נתן משנה תוקף ל'הומען טאש' של פורים, לא רק בגלל החרוז, אלא בגלל עניינו העקרוני.
המאפה המשולש שהיה ממולא בפרג מדורי דורות, ידוע כמאכל הלאומי של פורים, ואין לך דרדק שאינו מזהה אותו עם צורר היהודים משושן. אך מדי שנה בשנה, בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, שאינם מבינים את שם המשולש האפוי שעובר מאב לבתו ומאם לבנה.
אומנם מנהג הוא מנהג, וכשם שאין מבטלים אותו אין גם להקשות עליו, אך עם זאת יש מקום לתת הסבר לשתי שאלות: אחת מדוע נקרא המאפה 'אוזן המן'? שניה, מדוע דווקא אוזן ולא פה או עין?
מסתבר שהתירוץ לשתי השאלות בכלל לא פורימי, והוא מיסודות החג שיש ללומדם ולהבינם.
על דברי הגמרא (שבת פח) הדורשים את הכתוב בפרשת יתרו: "ויתייצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, שואלים שם התוספות, מדוע היה צריך לכפות את העם לקבלת התורה, הרי הם הסכימו ואמרו "נעשה ונשמע"?
לשאלה זו נאמרו הסברים שונים, שאחד מהם מובא שם בתוספות. אך המדרש (תנחומא פרשת נח), מביא הסבר אחר שיש להבינו כראוי. הסכמת בני ישראל לקבלת התורה, הייתה רק על תורה שבכתב ולא על תורה שבעל פה. הסיבה היא, שתורה שבעל פה ארוכה ומייגעת, וקשה ללמוד אותה. מה שאין כן תורה שבכתב, היא קצרה ואפשר להקיף את כולה.
אשר על כן, הכפיה לקבלת התורה לא הייתה על תורה שבכתב, שאותה הסכימו לקבל ואמרו נעשה ונשמע. הכפיה של ההר לקבלת התורה, הייתה רק על תורה שבעל פה, שאותה לא הסכימו בני ישראל לקבל.
דברי הגמרא שם מחדשים חידוש גדול. בני ישראל תיקנו בשושן את מה שהחסירו במעמד הר סיני. בשושן קבלו את התורה ברצון, דבר שלא עשו בסיני. אך על פי המדרש, המעמד החדש בשושן היה על תורה שבעל פה ולא על תורה שבכתב, שאותה הסכימו לקבל ברצון בסיני.
מכאן אתה למד, שפורים אינו רק חג דרבנן, אלא חגה של תורה שבעל פה שמתקנת את קבלת התורה בסיני. אך על הסכמה זו יש לשאול: הרי גם בשושן הייתה כפיה לקבלת התורה, שהרי העמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, ואין לך כפיה גדולה מזו?
מבאר רש"י שם בגמרא, שקבלת התורה בשושן לא הייתה בשלושת ימי הצום שציוותה אסתר. מטרת התענית הייתה לחלות ולחנן את פני מלך מלכי המלכים, שיעביר את רעת המן האגגי. לפיכך צריך לומר, שקבלת התורה הייתה אחרי המהפך. מאהבת הנס שנעשה להם, קבלו את התורה מחדש.
מניין לגמרא שאהבת הנס גרמה לקבלת תורה מחדש? מסתבר שההסכמה לקבלת המצוות של מרדכי ואסתר בפורים, היא קבלתה של תורה שבעל פה ברצון. בני ישראל בשושן היו מוכנים לקבל על עצמם תוספת של תורה שבעל פה, המעידה על הסכמה לקבלת כל התורה שבעל פה מסיני.
מעתה צא ולמד. מי הוא זה ואיזהו שגרם לישראל לקבל תורה שבעל פה בשושן? ללא כל ספק זהו המן האגגי. על ידי הנס שנעשה להם בעטיו של נחש זה, הסכימו לקבל על עצמם את התורה שבעל פה ברצון.
ניתן להבדיל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, כהבדל שבין העין לאוזן. תורה שבכתב היא עין, ולעומתה תורה שבעל פה היא אוזן. בעין יש לקרוא את הכתוב בכתב, ובאוזן יש לשמוע את ההסבר שבעל פה. מכאן הכל ברור. יש לאכול את אוזן המן בפורים, כי המן הוא זה שגרם לתורה שבעל פה להתקבל ברצון.
הנגיסה של הפה באוזן המן, מזכירה לכל את הפה הגורס את התורה שבעל פה, שהתקבלה בשושן בגלל המן. הרי שאמת ונכון שרו הסבתות, כי מצוות היום באוזן המן. על כן היהודים הפרזים והמוקפים, העושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר באדר ימי משתה ושמחה, יודעים שמי שלא טועם את אוזנו של המן, לא יוצא ידי חובת קבלתה של תורה שבעל פה בפורים ברצון.