ידועים דברי הזהר שיום הכפורים הוא יום "כ-פורים". והדברים מופלאים. איך ניתן להשוות את היום הקדוש שבו אנו כמלאכי השרת, אסורים באכילה ובשתיה, לפורים שכולו שמחה ומאכל ומשתה?
על קרבן העולה נאמר בפרשתנו "זאת תורת העולה". ואילו על קרבן שלמים נאמר "זאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' ". הזיקה שבין הקרבן לה' לא הוזכרה אלא בקרבן שלמים, והדבר חוזר על עצמו. "המקריב את זבח שלמיו לה', יביא את קרבנו לה' ". "ידיו תביאנה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' ". והדבר תמוה, שבקרבן עולה שכולו לה', לא הוזכר שהוא קרבן לה', ודווקא שלמים, הנאכלים ע"י הבעלים, הם קרבן לה'?!
כנראה שהיא הנותנת. פשוט שקרבן עולה הוא לה', שהרי לאיש אין חלק בו. הרבותא היא בשלמים, "שעושים שלום בין ה', הכהנים והבעלים, והוא החביב מכל הקרבנות" (מד"ר), שגם הוא לה'. ומהי חביבותו? שבעלים אוכלים מבשרו, אך עושים זאת לשם שמים. וזה סימן לכל מעשינו הגופניים והגשמיים, שגם בעיסוקינו בעולם החומרי, פועלים לשם שמים.
וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מדעות), שמי שעובד על הדרך הזאת "עובד את בוראו תמיד, אפי' בשעה שנושא ונותן, ואפי' בשעה שבועל... ואפי' בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה', נמצאת שינה שלו עבודה למקום. ועל עניין זה צוו חכמים 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'. והוא שאמר שלמה 'בכל דרכיך דעהו' ".
איש זר לא יבין זאת. ומשום כך אמרו חז"ל שגוי לא מקריב שלמים אלא עולות, "משום שלבו לשמים", שאם רצונו להיות לה' חייב לפרוש מעניני העולם, אך לא יתכן להתקרב אליו מתוך אכילה.
בכל המועדים נאמר "חציו לה' וחציו לכם". יום הכפורים כולו לה'. אנו אמנם דומים למלאכי השרת ביום זה, אך יוה"כ אינו האידיאל של היהדות, וכפי שאמר הקוצקאי 'ואנשי קדש תהיון לי", מלאכים יש לי בשמים די והותר. "משל נתנו המקובלים מקדושת השבת וקדושת יוה"כ. קדושת השבת גדולה מקדושת יוה"כ, ובכל זאת מצוה לאכול ולשתות בשבת ולהתענג בחיים והיא תדירה, ולהיפך יוה"כ קדושתו פחותה מקדושת השבת ואסור לאכול בו ולהתענג, מפני שהוא בא לכפר על החטאים, וע"כ אינו בא אלא פעם בתקופה ידועה" (מאמרי הראיה לרב קוק עמ' 236).
משום כך היהדות מאזנת את הזמנים. כיוון שיוה"כ כולו לה', הרי המחצה של מועד זה הוא פורים, שכולו לכם. וע"כ כפורים כ-פורים, שני צדדים של אותה מטבע.
פורסם בעלון "שבת בשבתו"