הצופה, כיום, מאזור מקום המקדש לכיוון מזרח, רואה מולו הר מכוסה מצבות אבן, הלא הוא הר הזיתים – 'בית החיים המרכזי' של העם היהודי. הר זה מסמל את יסוד האמונה היהודית בתחיית המתים, שתתחיל בעת שיבקע ההר בבוא הגאולה. מול כל המיואשים, הרואים את החיים כמסתיימים במוות וכיליון, מפיחה היהדות רוח של תקווה בלבבות בקביעתה שהמוות הוא הארעי, וסופו לפנות את מקומו בפני החיים המתחדשים.

אולם, בימי קדם, המחזה אשר נגלה לצופה מהמקדש מזרחה, היה שונה לחלוטין. כנראה, שבמקומות מסוימים בהר ובשיפוליו נכרו אחוזות קבורה מסוימות, ובכל זאת – דווקא את האזור השוכן בדיוק ממזרח לשערי המקדש נצטווינו להשאיר ריק מקברים. במקום זה, נצטווינו בפרשת פרה לשחוט את הפרה האדומה – "והוציא אותה אל מחוץ למחנה... והזה אל נוכח פני אוהל מועד". פני המקדש הם מזרח המקדש, והפרה היתה נשרפת במקום טהור בהר הזיתים בדיוק מול השער המזרחי של המקדש, כשהכהן צופה ומכוון בהזאתו לשער ההיכל בעצמו (פרה פ"ג/ יומא טז:).

סוד מופלא גנוז במקום שריפת הפרה. סוד, אשר מי שיעמוד על טיבו יגלה, שהפיכת הר הזיתים במהלך הגלות למקום קבורה, וקביעת ההר כמקום שריפת הפרה נובעים למרבה הפלא מאותו שורש.

כלל יסודי יש לנו בעבודת הקרבנות – איסור שחוטי חוץ. בשונה מכל העמים העובדים את אליליהם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, לישראל יש רק מקום אחד לעבודת ה', מקום המקדש – "המקום אשר יבחר ה'". השוחט קרבן מחוץ למקום המקדש עובר על איסור (למעט בתקופה בה הותרו הבמות). והנה, הפרה האדומה שונה מכל הקרבנות, ואותה עלינו לשחוט דווקא מחוץ למקום המקדש, מדוע?

כבר כתבנו בעבר בבמה זו על כך שמקום המקדש מקביל למקום גן עדן (בקצרה – על פי פרדר"א ורש"י, שאדם גורש מגן עדן לצד מזרח, אל מקום המזבח – מקום כפרתו, שהוא גם המקום ממנו נוצר. המזבח נמצא ממזרח לבית המקדש, כך שהמקדש עצמו מקביל לגן עדן). בלב גן עדן נמצא עץ החיים, היכולת להביא חיים נצחיים לעולם ולהינצל מטומאת המוות.

אולם חטא האדם וגורש מגן עדן מזרחה, ובכך נגזר עליו המוות – "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החייים ואכל וחי לעולם... ויגרש את האדם, וישכן מקדם (ממזרח) לגן עדן... את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

בהמשך, הפך קין את איום המוות למוחשי בהורגו את הבל, ושוב נגזר עליו לגלות אל מזרח גן עדן – "וישב בארץ נוד קדמת (מזרח) עדן. "שם גלה אביו ... ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים" (רש"י בראשית ד, טז). (ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ב, יד אומר שהמאבק בין קין להבל נסב סביב הזכות לירש את ארץ ישראל. ולפי זה אולי הקריבו את הקרבנות במקום המקדש, ובאזור זה התרחש הרצח ולכן גורש משם מזרחה).

נקודה זו באה לידי ביטוי גם בהיבט הגאוגרפי של מזרח ירושלים. רכס הר הזיתים חוצץ בין אזור ירושלים הפורה ומלא חיים לדממת המדבר. מדבר יהודה, המשתרע מהר הזיתים מזרחה, אינו חלק מחגורת המדבריות העולמית, אלא מדבר 'בצל הגשם'. כלומר – הגשם יורד בהרי ירושלים, אך עקב הירידה התלולה מרכס הר הזיתים לים המלח, חלה התחממות, והעננים לא מורידים גשם. כך הפך אזור מזרח הר הבית, לאזור החוצץ בפני הגשם – החיים, וכביכול יוצר את המוות.

אולם, המוות הוא שקר. האמת היא שרק הגוף כלה ומת, ואילו הנשמה הרוחנית ממשיכה לחיות לנצח. לפיכך, נצטווינו על הפרה האדומה המטהרת מטומאת המוות. הכהן יוצא ממקור החיים – מקום המקדש, שממנו החל העולם לחיות (אבן השתיה, שממנה הושתת העולם), וצועד בדיוק מזרחה למקום המבטא כביכול את המוות. בהר הזיתים הוא מסתובב, אחוריו אל השממה המבטאת כביכול את המוות ופניו אל המקדש – מקור החיים. הוא מכוון את מבטו דרך כל שורת השערים בחומות המקיפות את המקדש, עד שמבטו חודר אל פנים המקדש, ומזה נוכח פני אוהל מועד. מקום המוות שב לינוק ממקום החיים.

בכך הוא מבטא את האמונה שהמוות איננו סופי, רק הגוף מת, אך הנשמה ממשיכה לחיות וסוף החיים להתלקח מחדש, ולשוב ולחיות את הכל.

זו הסיבה, שבמהלך הדורות יהודים מכל העולם התאוו להיקבר בהר הזיתים, מפני שהאמינו שמשם המתים עתידים לחיות מחדש. ואכן, באחרית הימים (סוף זכריה) – "ועמדו רגליו... על הר הזיתים, אשר על פני ירושלים מקדם... ונבקע הר הזיתים... יצאו מים חיים מירושלים", ויחיו את העולם.