"אדם כי יהיה בעור בשרו... והיה בעור בשרו לנגע צרעת". כתב האור החיים "מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בִּפְנים". משמעות הדבר היא כדברי המהר"ל, במקומות רבים, "שכל חטא בישראל הוא מצד המקרה, ואין החטא מצד עצם צורתם".
בשרשם של דברים כ' הרב קוק זצ"ל: "יסוד חכמת ישראל האמיתית הוא ההכרה בערך האלקי של נשמת האומה". כשסבורים שהמעשים הם המקנים לאדם מישראל את סגולתו, אפשר לחשוב שהחוטא מאבד סגולה זו, אך כשיודעים שסגולת ישראל לא באה בבחירתנו, אלא ע"י יצירה אלקית, "עם זו יצרתי לי", אין עבירה שיכולה לעקור סגולה זו. וכ"כ ריה"ל בספר הכוזרי, "שהאמונה בדבר זה היא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה באהבת עולם אהבתנו... שההתחלה ממנו, ולא ממנו אנחנו". ומשום כך, כתב השפת אמת, בסוכות מסובבים המזבח בערבה, "אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר דביקות בנ"י להשי"ת, כי מאין בא חביבות בני אדם הללו, (אף שאינם בני תורה), רק שבנ"י נקראים בנים למקום, ויש לכל איש ישראל דביקות בה'... שגם בלי המעשים, רק מצד עצם הבריאה, יש ג"כ דביקות עצום לבנ"י... ובנ"י שמחים יותר בנקודה זו שנטבע בהם מצד הבריאה, ממה שזוכים ע"י מעשיהם, כי מה יכול לפעול מעשה בשר ודם".
אחד הביטויים הנמרצים לזה נמצא בתנא דבי אליהו. "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הם: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים, התורה קדמה... אבל אני אומר, ישראל קדושים קדמו, שנא' 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתו'... אילמלא הם, ישראל, לא נברא העולם ונחרב העולם".
ומתוך אהבת הקב"ה את ישראל והשראת שכינתו גם "בתוך טומאותם", מתחייבת גם אהבתנו לכל ישראל. "וביותר צריכה אהבה עליונה זו וסיבתה האמונה הפנימית בשרש האלקי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח, בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועוז" (אורות)
בהתאם לכך כתב הרב חרל"פ זצ"ל: "ישועת ישראל תלויה בעיקר ברצון ישרי הלב ללמד זכות על ישראל... אולם בזמן שהם שוכחים חובה זו, ורואים חובה על כולם, הרי בזה הם מגלים את אי רצונם בישועתם האמיתית". וזה גורם גם נזק להם עצמם. "ידעו נא זאת ישרי הלב, שאם רצונם שדקדוקי הדינים וכל מנהגי ישראל, יישארו אצלם בכל החומר והחביבות, עליהם להרחיק מפנימיותם כל חוב וכעס על שום אחד מישראל".