אמר ר"ל: מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו).
על חומרת העוון של מוצש"ר אפשר להסיק מדברי חז"ל: כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות כנגד ג' עבירות – ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. בע"ז נאמר "חטא העם הזה חטאה גדולה". בג"ע נאמר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת". בשפיכות דמים נאמר"גדול עווני מנשוא". ואילו בלשה"ר נאמר "לשון מדברת גדולות". והדברים מופלאים. היאך יתכן שדיבור מקולקל שווה לג' עבירות החמורות שנאמר עליהן יהרג ולא יעבור?!
"וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה... ויהי האדם לנפש חיה". תרגם אונקלוס "רוח ממללא". והנה גם בבע"ח נאמר "תוצא הארץ נפש חיה", ושם תרגם "נפשא חייתא". אותו ביטוי אך התרגום שונה. אלא שבע"ח מקורם מן האדמה בלבד, ואילו באדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים", וכ' הרמב"ן "מאן דנפח מדיליה נפח". הרי שיש באדם תרכובת של עפר עם עניין אלוקי, ומשניהם יחד נהיה אדם נפש חיה, והיא ההופכת אותו ליצור המדבר, לרוח ממללא. משום כך נקרא הדיבור "פלא" – "איש כי יפליא לנדור נדר", והרמב"ם קרא לספרו העוסק בעניני דיבור "ספר ההפלאה".
ברכת "אשר יצר" מסתיימת "רופא כל בשר ומפליא לעשות". כ' הרמ"א: "מפליא - שקושר דבר גשמי ברוחני". והרי כל הברכה עוסקת בתיפקוד הפיזיולוגי של הגוף, והיכן נרמז כאן דבר רוחני? אלא שמיד לאחר ברכה זו באה ברכה נוספת. "נשמה שנתת בי טהורה היא". א"כ "רופא כל בשר", על תיפקוד הגוף, ו"נשמה שנתת בי" על הנשמה, וזה הזקיק את חז"ל להוסיף מילת קישור – "ומפליא לעשות", שקושר דבר גשמי ברוחני, שהוא הפלא של כח הדיבור.
באדם ג' יסודות: גוף, רוח ונשמה. כנגדם ג' מידות מושחתות: התאוה והקנאה והכבוד, שנאמר עליהן שהן מוציאות את האדם מן העולם. ומפרש המהר"ל שהתאוה כנגד הגוף, הקנאה בנפש והכבוד בשכל. ההוצאה לפועל של המידות המגונות הן בשלושת העבירות החמורות: ע"ז כנגד השכל, שפיכות דמים כנגד הרוח "כי הדם הוא הנפש", וג"ע בגוף. (תיקון ג' המידות המקולקלות: תורה עבודה וגמ"ח). כל אחת מג' העבירות החמורות נובעת מקלקול אחד מג' חלקי הנפש, וע"כ מכונה גדול, אך חטא בדיבור כולל את כל ג' החלקים, שכן הוא כולל את הגשמי והרוחני שבאדם, וע"כ נקרא גדולות, וחמור כנגד שלושתם.
המוציא שם רע בדיבור חייב מאה סלעים, אך האונס במעשה חייב רק חמישים, משום שהגוף הוא רק "חצי" אדם, אך הדיבור הוא אדם שלם.
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')