מקובל לחשוב שתורת המשחקים נולדה רק בתחילת המאה העשרים למניינם, ואף הואצה בצורה משמעותית באמצע המאה האחרונה.
לישראל של ימינו יש סיבה לגאווה גדולה בתחום זה, כי אחד מאתנו, פרופסור ישראל אומן, זכה בפרס נובל לכלכלה ב-2005 עבור גילוייו בתחום זה. אז מהי בדיוק "תורת המשחקים", ומה הקשר בינה לבין תורתנו הקדושה? ואם בכלל יש קשר ביניהם, האם אפשר למצוא את ביטויו בפרשת 'אמור'?
ראשית, יש להגדיר את תורת המשחקים: זהו ענף במתמטיקה וכלכלה -- עם השלכות לתחומים רבים אחרים (כולל משפט), המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים. מטרת הניתוחים הללו היא לזהות דרכי פעולה צפויות או מומלצות בהנחה שהשחקנים פועלים בצורה רציונלית -- הנחה שלא תמיד עמדה במבחן העולם הריאלי.
לשאלתנו השניה: היכן ניתן למצוא ביטוי לתורת המשחקים בפרשת 'אמור'? אכן כן, מסופר על בן-האשה הישראלית שקילל את השם. הקב"ה ציווה את משה: "הוצא את-המקלל אל-מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את-ידיהם על-ראשו ורגמו אותו כל-העדה" (ויקרה כד, יד). קרי, כל העדים שהתריעו בו והיו עדים למעשהו הנורא. נשאלת השאלה: האם יש תקווה כלשהי לאותו מקלל? האם יש בפניו דרך מילוט מגזר הדין? אכן כן! ופה המקום לציין את רגישות ההלכה למצבו של הנאשם. ע"פ הלכות סנהדרין של הרמב"ם (פרק י, הלכה ז) "אין פותחין בדיני נפשות לחובה אלא לזכות" וגם (הלכה ו) "ומפי השמועה למדנו שאין מתחילים בדיני נפשות מן הגדול [נשיא בית המשפט] שמא יסמכו השאר על דעתו ולא יראו עצמם כדאין לחלוק עליו, אלא יאמר כל-אחד דבר הנראה לו בדעתו".
בנוסף להקלות הללו, ההלכה העיקרית המובאת ב"יד החזקה" של הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ט, הלכה א) הבאה להגן על כל נאשם בדיני נפשות קובעת ש"סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה [קרי, מיד בתחילת הדיון] ואמרו כולם" חייב -- הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך ייהרג".
במילים אחרות, אם אין אף דיין שמצא שום נקודת זכות כלשהי לטובתו של הנאשם -- כדוגמא שלא היה שפוי בדעתו -- הרי זו הוכחה שבית הדין אינו בקי בדינים או שהחליט בדרך במהירות יתרה בלי עיון מספיק במקרה, ועל כך הנאשם יהיה זכאי! אך מה אמור לקרות כאשר כל הדיינים חיפשו נקודת אור חיובית אצל המקלל, ובכל זאת לא מצאו אותה וכולם חושבים באמת ובתמים שאכן הוא אשם? מה עליהם לעשות? רואה אחד הדיינים שכולם יצביעו בכנות שהנאשם אשם וכתוצאה מכך הוא יצא זכאי! הפוך על הפוך.
כתוצאה מכך מחליט אותו דיין לשקר -- קרי, להצביע בניגוד לעמדתו העקרונית -- ולהצהיר שהוא מצא נסיבה מקלה לטובתו של אותו נאשם, ולהצביע לזכותו. רק כך -- בשקרו -- יוכל אותו דיין להגיע לתוצאת האמת מהצדק שהנאשם אכן חייב.
הבעיה והדילמה הינן קשות: האם ללכת לכיוונה של התוצאה האמיתית או ללכת בדרך שמשקפת את הזהירות מפני החלטה שהינה אולי פזיזה אך צודקת, ואולי פזיזה ואינה צודקת, ואולי לא פזיזה כלל, אך מה לעשות שאין שום זיק לטובתו של אותו נאשם?
לסיכום, ההלכה היא לפי שקבלנו אותה בתורה שבעל פה ממשה רבינו, קרי, למרות הרצון של הדיינים להגיע לחקר האמת, אין להם את הזכות להפעיל את תורת המשחקים לצורך הגשמת האמת כאשר התנאים שקבעה התורה שבעל פה אינם מתקיימים, כי כפי שקבעה התורה שבכתב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח, י"ג).