ראשית צמיחת גאולתנו

"ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם" כבר נבאו הנביאים ודרשו הדרשנים והורו המורים על משמעות פסוק זה.

נקדים ונדייק בדברי הפסוק ונראה שאין מניעה ללמוד את מעשים כמו שאין מניעה ללמוד כישוף ושפות זרות כמו שראינו במקומות רבים בתלמוד על תנאים שהיו בקיאים בכל אלה וגם בשבעים לשון, שכן אין סנהדרין שלא היו בה יודעים משבעים לשון. ברישא של הפסוק גם מודגש ענין ההתערבות בגוים. בהשאלה , כל ישראל ערבים זה בזה; אין יהודי מתערב עם לא יהודי אלא ערבים זה לזה. עֲרֵבִים מלשון עֲרֵבוּת-אחריות וערבים בהוראה מתיקות- "כי קולך ערב ומראך נאוה".

פה ושם למדנו מעט מהסובב אותנו. שומעים מלים ומשפטים. רבותי וגבירותי (سيداتي وسادتي) סיידי וסאדאתי , סבאח אל חאיר, סאבאח אל נור, סאבאח אל בטיח, סאבאח אל אשתא (שמנת שצפה על החלב), סאבאח אל יסמין (הפרח), סאבאח אל פול (שהוא מקורו של הפלאפל), סלאמאת, תיסלאם, חמדולאללא, רחמאת אללא וברכאתו, סטנה שוואיה , או אפילו שוואיה שוואיה, אללא מאעכּ, סאלם עליכום ועליכום סלאם הן מלים שבצורה זו או אחרת די שגורות בשיח היומי שלנו.

יש גם את הידועות יותר "אללה-אכבאר", "שהדה" "שאהיד", "הודנא" שמצטלצלות באופך הכי ניגודי למה שהן מתכוונות ואת המצמררת ביותר שכבר שמענו "אטבאח אל יהוד". החיכוך המתמשך עם דבנא-אל-עם (ابناء العم) בני הדוד או דבנא-או-עומומא (أبناء عمومة) בני הדודים, יצר מציאות אבסורדית שמקורה באחת או יותר אפשריות. נמנה כאן שתים מהן: א) היתה מכוונת מלכתחילה (חישוק הישוב היהודי בארץ) ב) כורח המציאות (שיכולה גם להשתנות). אם כך ואם כך, המצב לא מזהיר במיוחד למרות שיש מי שחושבים על עידן פוסט-ציוני וחזרת ה"עטרה ליושנה" בסגנון לורנס איש –ערב. לאלה אומר, לא מעוקצכם ולא מדובשכם.

כירושלמי שמעלה תמיד את ירושלים על ראש שמחתי, למרות שמתגורר "זמנית" בחו"ל, ערכתי את אחת מחתונות בנותי באולם (שכבר לא קיים) בטיילת "ארמון הנציב" בירושלים; צעדים ספורים מכבר ג'אבל מוכאבר ממנו יצאו המרצחים שביצעו את הפיגוע הרצחני בישיבת "מרכז הרב" כשבועיים לפני כן. זה שבעלי האולם מצאו לנכון לשכור את שירותיהם של בני המקום הסמוכים הוא דבר תמוה כשלעצמו. אבל,ניחא, הסבירו שזה מטעמי כלכלה ונוחות הקרבה הגיאוגרפית.

במהלך האירוע השמח ראיתי חמולה (כן,ערבית) שלימה מתאספת לה לאיטה למטבח. שאלתי אם הם עוזרים או מלצרים או עובדי המקום. תשובה: לא, רק בני המשפחה המורחבת של העובדים. ביני וביני שוחחתי עם אלה ולשנים מהם שישבו ועשנו בניחותא פניתי בשאלתי: יא חביבי! מה אתה אומר על הפיגוע לפני שבועיים? מה אתם אומרים על זה? לא חאראם?! איך אפשרי ששכנים יעשו ככה? ענה לי בפתגם ערבי ישן "אלף אמהות בוכות ולא אמא שלי!" שאלתי מה זה? הוא "הסביר" לי שהמדינה לקחה/גזלה להם אדמות וכו' וכו' והרפרטואר ידוע.

שאלתי האם הוא מכיר את ההסטוריה של המקום. ענה :" לא כל כך!" שאלתי אם הוא יודע מי היה חאג' אמין אל חוסייני? "בכלל לא". שאלתי על פרעות תרפ"א ,תרפ"ט, תרצ"ו והתשובה זהה. " لا اعرف – לא יודע". אמרתי לו בצורה של דרשה: "יא וואלדי! אסמע ! אני יליד ירושלים וכרגע לא מתגורר בה. אני רחוק מאד וקרוב מאד . העיר קרובה ללבי ואני לא רוצה לראות שפיכות דמים לא כאן ולא בשום מקום אחר.

מקומן של רציחות הוא לא כאן בארץ ובפרט לא בעיר השלום. ודע לך, ואל תתמם שאינך יודע , ענין הרציחות ביהודים הוא לא בגלל המדינה! הוא בגלל סיבה של רדיפה של יהודים. חאג' אמין, שקבל משכורת עתק מהיטלר, שעמו נפגש (נובמבר 1941), הצטרף לאס.אס. ולא רק כמעודד אלא גם סייע בגיוס מתנדבים לפלוגות הוואפן אס.אס. המוסלמיות בגרמניה הנאצית.

לא זו בלבד אלא שגם תכנן לבנות עם הנאצים חדרי גזים ומשרפות בעמק דותן אחרי כניסת רומל לארץ ישראל בהמשך לקרב אל-עלמיין(יולי 1942) ולהרעיל את תושבי תל אביב (אוקטובר 1944) הרבה לפני ההצבעה באו"ם על המדינה שלנו. בהה בי כמו שהגעתי מאיזה כוכב לכת לא מוכר. המלומדים שבהם כדוגמת אחמד טיבי וחבריו, חברי כנסת במדינת ישראל, יודעים היטב את כל השתלשלות העניינים. אז מה התירוץ שלהם?כמו החיילים העומדים על משמר ארצנו לומדי התורה שוקדים על למוד התורה יומם ולילה. כולנו, הן בארץ והן מחוצה לה, שותפים באותה מלחמת הקיום היומיומית של עם ישראל

אלא מה? מנטליות ההישרדות במזרח התיכון דורשת, כמו שלימדו אותנו:"דע את האויב!" קרי, את חוזקו ואת נקודות התורפה שלו. בשדה הקרב הרי לא נצחו אז מחפשים את הטבע היהודי / הישראלי שיותר ויותר נטמע בנוף המקומי ואינו נשמר מפני החלקלקות ו"מסתחבק" עם מי שלא צריך בכל מיני צורות תקשורת ומתפתה לערמומיות ולדרכי ההשרדות של המנהיגים והנה התוצאה. חוסר שליטה. הרבה מאתנו תולים את חוסר הבנת הניואנסים הלשוניים באי ידיעתם (של הערבים) את השפה העברית ובו-זמנית הם "עושים לנו בית ספר" (גם מעל במת הכנסת מקבלים שעורים בשפה העברית מחוואג'ה אחמד טיבי) על כל צעד ושעל.

המקרה של דוד הנחלאווי ושל סמח"ט הבקעה המודח סא"ל שלום אייזנר ולא רק, מלמד שבין איזכורי האהדה הבודדים שאנחנו מקבלים מהעולם, יש גם מבית ומחוץ, שנאה תהומית כלפי עם ישראל והיא המועברת מדוד לדור איש מפי איש כמסורת קדושה. אם נציץ אחורה מעט נזכור את מקרי הלינצ'ים ברמאללה של יהודה אוליבה ואסף מיארה (2 דצמבר 1998) שבהחלטה של שניות ברחו מהרכב ואת אלו שלא יכלו לברוח כמו רב"ט ואדים נורז'יץ' מאור עקיבא ורס"ל יוסף אברהמי בן מפתח תקווה (12אוקטובר 2000) ועוד מאות אחרים שבאו לפניהם ובעקבותיהם.

המראות הנוראים והפיגועים שקבלו תהודה מאד שלילית ושכרסמו בתדמית ה"שלום" של הערבים גם אחרי התפגרותו של אבו-עמאר מיודעינו, לא הפריעו למרצחים להמשיך בפיגועים. אם זה רועה מהישוב בת-עין (2007) , או משפחה באיתמר (2011) או בתי קפה, מסעדות ותחנות אוטובוסים והרשימה ארוכה מאד. ולא יאמר הפייטן, " כזאת וכזאת תאכל החרב".

בגיבוי ארגונים שונאי ישראל למדו האויבים להשתמש במצלמה ככלי נשק ולהתחכך בחיילים או אזרחים ולהכין מצגות על כמה אכזריים חיילי צה"ל. אנחנו כבר לא דנים על התחבולה או על הערמומיות או השטניות של שולחיהם. בסרטים שהופיעו בתקשורת רואים נער בן 15 מתגרה ומתריס בדוד הנחלאווי ומטריד אותו בדבור עד שדוד נהג בו כפי שנהג . בסרטון אחר שפורסם נראה נער ערבי לבוש ג'ינס וגופיה ורעול פנים בגיל 18-20 לערך , מתעמת עם חייל עם נשק ומזהיר אותו שילך ואם הוא ייגע בו הוא ילך לבית סוהר והחייל אומר לו בביטול עצמי:"טוב, אני הולך!". תוצאה של תרבות הסאחבי! טוב, אז אני הולך... אלא מה? ללכת ראש בראש עם ערבי חמום מוח ומשולהב ואחרי זה לעמוד בפני אינספור ועדות חקירה וכל מיני וואג'ע ראס(ים) (وَجَع رَأْس) ועוד יגידו שהוא לא בסדר והערבי לא היה חמוש ועוד שאר ירקות, יריקות, קללות, השפלות ובזיונות. והם יודעים את זה! הכרסום הוא יומיומי, וצו השעה הוא "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה (משלי כ:יח). זה שעומד מולך הוא לא סאחבי ולא סאחבק ואף פעם לא יהיה. מי שיהיה רֵע להתרועע יהיה זה החפץ בשלום ויחזיר שלום לידינו המושטת לשלום. האימרה המפורסמת של ילדי הפרחים שלפני שנים רבות, כשעדיין נציגי הערבים והמדינה דברו מעבר למחיצה, דקלמה נעמי חזן קבל עם ועולם "“Give peace a chance הפכה להיות “Give a piece and no chance”. ובתרגום רעיוני, במקום לתת סיכוי לשלום נתנו שלום עם הרבה סיכון!

תדע כל אם עבריה! לחייל צה"ל לא מתקרבים להפריע במילוי תפקידו! יש גם פקודות בנושא "הפרעה לחייל במילוי תפקידו". והנה פירוט מהחקיקה הצבאית: צו בדבר הוראות הבטחון[נוסח משולב] פרק ז' (סע' 209-262) : פגיעה בחייל 215. (א) לענין סעיף זה – "חייל" – לרבות מי שהוענקו לו סמכויות של חייל בהתאם לתחיקת הבטחון. (ב) התוקף חייל או משתמש כלפיו באלימות – דינו מאסר עשר שנים. (ג) המאיים על חייל, דינו – מאסר שבע שנים. (ד) המעליב חייל או העושה מעשה אחר הפוגע בכבודו או במעמדו כחייל, דינו – מאסר . (לרבע שעה?) הנתעלמה הלכה זו מאלו שגינו את דוד הנחלאווי או את סא"ל אייזנר?

גם בחו"ל יש את הארגונים השונים שאינם רוצים בשלום העם היושב בציון. למרות הצהרות מנהיגי ה"עולם החופשי", שמעטים מהם בתוקף ורבים בשפה רפה, על זכויות מדינת ישראל ופרסומי איחולים למדינה בת השישים ושש, דגל שנאת ישראל עדיין מתנופף. ההתבוללות תופסת מימדים שכל השומע תצילנה אוזניו. גם לחו"ל מגיעים "שוברי השתיקה" ולא מבינים שזה מזיק לכולם- כולל לאומריהם. כדברי המדרש: "למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין!"

זכינו שבעולם של תקשורת מהירה אפשר לדעת כמעט כל דבר בזמן אמת. דא עקא, שהמפיצים יודעים גם לערוך מידע. ברצותם מאריכים וברצותם - על פי רוב - מקצרים. דעת הקהל האמונה על פרסומות קוקה קולה קצרצרות על טעם החיים גם מתפתים לסרטון קצר על ה"שערוריה" הנוראה שחייל כיוון רובה סער לנער לא חמוש ו"חף מפשע". אלו שצופים בסרטים על וייטנאם ובוסניה ועל פשעי המלחמה שם ועל רצח העם שם, בהתאמה, יבלבלו את כל היוצרות וירצו גם לשים את תמונת מוחמד א-דורה כמועמדת ל"תמונת השנה" של ירחון בינלאומי. העיקר טפל והטפל עיקר ,האמת שקר והשקר אמת. עולם הפוך ראיתי.

יום העצמאות השישים ושש, בד בבד עם עמידות הדום, הדלקת הנרות "יזכור" ואמירות ההלל בארץ ובתפוצות חייבים שוב ללמד ולשנן את ה"ראשית צמיחת גאולתנו" ולמנוע את צניחת גאולתנו, ולנהוג בהתאם ולהנחיל את מורשת זו לדורות הבאים. גם בתפוצות יודעים את הנאמר "...ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" (שמואל ב-א:יח) אמר רבי יוחנן ספר הישר הוא ספר בראשית. אותו ספר של "כח מעשיו הגיד לעמו".

כמו החיילים העומדים על משמר ארצנו לומדי התורה שוקדים על למוד התורה יומם ולילה. כולנו, הן בארץ והן מחוצה לה, שותפים באותה מלחמת הקיום היומיומית של עם ישראל. כל אחד אשר יראת אלוקים ושלום העם נגעו בלבו עושה לעמו בסביבת השפעתו. כל ה"מקדשי-מעט" האלו הנמצאים בחוץ לארץ הם ה"שגרירויות" של ארץ ישראל ותושביה. כולנו מבינים את מהות השליחות ואת התהליך הבכלל-לא-פשוט של האתחלתא דגאולה ומחכים לגאולה השלימה בב"א ויקוימו בנו במהרה בימינו דברי רבי אלעזר הקפר: "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" , אמן.