"והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העומר לפני ה' וספרתם לכם... מיום הביאכם את עומר התנופה".
מדוע נקרא הקרבן על שם העומר, הרי העומר אינו אלא מידת נפח, כמש"כ "והעומר עשירית האיפה הוא"?
חז"ל הגדילו מאוד את ערכה של המצוה, ואמרו: "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ". מה הקשר בין מצוות העומר לירושת הארץ?
נראה שהפתרון לשאלות אלו נמצא במדרש. "אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל, כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לגולגולת לכל אחד ואחד. עכשיו שאתם נותנים לי את העומר, אין לי אלא עומר אחד מכולכם". ובזוהר נאמר "אני נתתי לכם במדבר מן מִן השמים, ואתם מקריבים לפני שעורים". הרי קרבן העומר הוא המשך של המן שירד מן השמים, עומר לגולגולת, ולכן נקרא קרבן זה על שם אותו עומר.
עניינו של המן ללמד לישראל מידת הבטחון והצמצום, עומר לגולגולת ולא יותר, וזהו שכתוב "למען יראו דורותיכם את הלחם אשר האכלתי את אבותיכם במדבר". ובירמיהו מסופר ששאל אותם הנביא מדוע אינם עוסקים בתורה, והשיבו לו שהם טרודים בפרנסתם. הוציא להם את צנצנת המן מימי משה, ואמר להם "'הדור אתם ראו את דבר ה' '', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו".
בספר יהושע מסופר שהמן פסק למחרת הפסח ויותר לא היה להם מן. בט"ז בניסן אנו מקריבים קרבן העומר, וזאת כדי להסמיך קרבן התבואה החדשה למן, כדי להביע את בטחוננו בה', המשביע לכל חי, שאמנם פסק המן, אך הקב"ה ממשיך לדאוג לצרכינו.
מכאן הדגש על התנופה יותר מבשאר המנחות, שנקרא היום "יום הנף", והקרבן "עומר התנופה", משום שאחר שפסק הלחם שמן השמים, זוהי ירידה גדולה לאכול לחם מן הארץ, ויש הכרח להפוך את המזון שמן הארץ ללחם מן השמים, ומשום כך באה התנופה ביום שפסק המן, להורות שיש בכוחו של אדם מישראל ליקח שעורים, מאכל בהמה, להניפם ולעשותם לחם מן השמים. ועל כן הספירה היא מיום הפסקת ירידת המן, שמיום זה החלו לעסוק בעניני הארץ, בחרישה וזריעה ונטיעה, וזוהי לכאורה ירידה גדולה, כמו שכתב בעל חובת הלבבות, שכל מה שירבה הישוב תיקון ירבה השכל חורבן, אך ע"י תורה אפשר להעלות גם את העבודה הגשמית.
בזכות הקרבת העומר, בטחון בה', הסתפקות במועט והרמת החול אל הקדש, אנו זוכים לירושת הארץ, ואיננו חוששים שהעבודה תגרום לנו לירידה.