המתבונן בפרשת היובל שבפרשתנו, וודאי יעמוד מיד על הדמיון המדהים שבין פרשת היובל לציווי על ספירת העומר.
על ספירת העומר נצטווינו – "וספרתם לכם... שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום...". על היובל נאמר – "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים... וקדשתם את שנת החמישים שנה..".
בשתיהן נצטווינו לספור, בשתיהן מדובר במחזור של 49 המחולק ליחידות של 7, ובשתיהן השיא מצוי במספר 50. ההבדל ביניהן, שהעומר בימים והיובל בשנים.
על הקשר ביניהם עמד כבר המדרש (תורת כהנים, ויקרא פרשה יג), וגילה ביניהם קשר נוסף ובו סוד מדהים – "ואם תקריב מנחת ביכורים (כלומר – העומר, שהוא המנחה הראשונה במקדש), ר' יהודה אומר: עתידה מנחת ביכורים לפסוק ולחזור. וכן הוא אומר: אם יהיה היובל לבני ישראל, עתיד היובל לפסוק ולחזור". שתי מצוות אלו נאמרו בלשון – אם. כלומר - כבר התורה העידה עליהם מראש, שספק אם מצוות אלו יתקיימו. ואכן בימי הגלות התבטלו מצוות אלו. זו הסיבה שבסיומה של ספירת העומר, אנו מתפללים – "הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה", כי העומר הופסק בזמן הגלות ועתיד לחזור בזמן הגאולה.
נשאלת השאלה – לצערנו, בעת הגלות פסקו חלק גדול ממצוות התורה - מצוות המקדש ומצוות התלויות בארץ- אם כך מדוע התורה ציינה עובדה זו דווקא במצוות היובל ומצוות העומר?
נראה שהתשובה נעוצה בגדלותן של שתי המצוות הללו. שתיהן מבטאות את היכולת לקבץ הרבה פרטים ולהופכם למבנה גדול ושלם. בעת הגלות, עת עם ישראל מפוזר ומפורד איננו יכולים לקבץ את הכל לבניין שלם. אולם, בעת שישראל מכונסים על אדמתם, הרי בכוחנו לבנות בניינים רוחניים גדולים ושלמים.
עיקרון זה מתבטא בדרך ההנהגה של עם ישראל בספירת העומר בתקופות ההיסטוריות השונות. בעת שהמקדש עמד על מכונו, הרי ימי הספירה, שבין פסח לעצרת, הם לדעת הרמב"ן (ויקרא כג, לו) כימי חול המועד, מפני שכשם שהיום השמיני של סוכות הוא יום חג, כך גם חג השבועות הוא היום השמיני של פסח, וממילא הימים שביניהם הם "כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג".
אולם למדרגה שלימה זו זכו ישראל רק בעת שישבו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אולם מעת שגלינו מעל אדמתנו, תכפו עלינו צרות דווקא בעת הספירה. ימי הספירה המרוממים הפכו לימי אבל על מות תלמידי ר' עקיבא (שו"ע או"ח תצג, א) בעת נשברה זרועם של ישראל במפלתו של מרד בר – כוכבא. בדורות הבאים הועמק האבל, כשמסעי הצלב אירעו בתקופת הספירה (עיין רמ"א או"ח רפד, ז – בימי הספירה אומרים 'אב הרחמים' גם בשבת שמברכים בה את החודש. וטעם הדבר, הסביר המשנה ברורה שם, יח – "משום שהיו הגזירות באותו הזמן. הגזירות עליהם תיקנו את 'אב הרחמים' הם הפרעות האיומות של מסעי הצלב. וכן – קינות לתשעה באב, לדוגמא הקינה: "מי יתן ראשי מים". הט"ז או"ח תצג, ב מוסיף לכך שבגלל גזירות אלו נהגו באשכנז לא להתחתן בכל ימי הספירה גם אחרי ל"ג בעומר).
אולם, בהגיע עת גאולה, שבים אט אט ימי הספירה ולובשים שוב את אדרת השמחה הקדומה. ראשון לכולם, יום ל"ג בעומר, שבימי האר"י הקדוש החלו לחגוג בו את יום שמחת ר' שמעון בר יוחאי (שער הכוונות – ספירת העומר), יום תחילת התנוצצות הגאולה בזכות ספר הזוהר אשר בו יצאו ישראל מהגלות ברחמים (זוהר פרשת נשא). אחר כך הצטרפו ובאו ימי תשועת ישראל שבדורנו – יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, החלים דווקא בימי הספירה. ובעזרת ה', לא ירחק היום, וימי הספירה ישובו בבוא הגאולה למקומם המקורי, עת ניגאל ונשוב להגיע לפסגות רוחניות מרוממות.