הגמ' בשבת אומרת שכשהגיעו ישראל למדבר סיני בר"ח סיון, לא אמר להם באותו יום דבר, "משום חולשא דאורחא". וכתב השם משמואל שהכוונה לאותם חוטאים שפלט הענן, שעליהם נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" – הנחלשים. וזה פלא, שהרי נאמר "ארץ יראה ושקטה", שהארץ יראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה, ואז יחזיר הקב"ה את העולם לתוהו ובוהו, ומשום החוטאים הללו עיכב הקב"ה את התורה יום אחד?!
מכאן יש ללמוד על חשיבותו של כל יהודי, שהקב"ה המתין גם לעוברי עברה, כדי שגם הם יהיו שייכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל שאם היה חסר אחד מששים ריבוא, לא הייתה תורה יכולה להינתן.
על מנין בנ"י שבפרשה דרשו חז"ל שהם דומים לכוכבים, "מונה מספר לכוכבים". אחת המשמעויות לדמיון לכוכבים היא מה שכתוב "הללוהו כל כוכבי אור", שלכל כוכב יש אור, ואע"פ שיש כוכבים שלא רואים את אורם, אין זה משום שאין להם אור, אלא שמחמת המרחק אין אורם נראה. וכן ישראל ככוכבים, שיש ביניהם שלא רואים את אורם, אך יש להם אור עצמי.
על הפסוק (דניאל יב,ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים", דרשו חז"ל "אלו מלמדי תינוקות". ומפרש השם משמואל, שלמלמדי תינוקות יש דימוי עצמי נמוך, שאינם עוסקים באמירת שיעורים מבריקים ומפולפלים, ונדמה להם שזה מעכב את ההתפתחות האישית שלהם, וכך הם גם נראים בעיני אחרים, אך חז"ל למדונו, שהם ככוכבים שיש להם אור גדול, אף שאינו נראה.
בשבת שלפני שבועות אנו לומדים פרק קנין תורה, שם נמנו ארבעים ושמונה דרכים שבהן נקנית תורה, וכל קנין כנגד יום מימי הספירה. המעלה המ"ד, הנופלת בער"ח סיון, היא "ללמוד על מנת ללמד". חסידים אומרים שזה מה שנאמר "אדם לעמל יולד". "לעמל" ר"ת "ללמוד על מנת ללמד". וכאמור קשה להיות "מלמד", שאין לו סיפוק בזה, אך באמת אדם לעמל יולד, וללמד הוא אחד מקנייני התורה, ודווקא עי"ז יגדל בתורה. ובעיקר יש ללמד את אלה שיש להם "חולשא דאורחא", שהרי אפי' הקב"ה עיכב מתן תורה בגללם.
חשיבות מיוחדת לדברים אלו בדורנו, שכ"כ הרבה נפלטים מן הענן, אך הקב"ה לימדנו שגם הם נמשלו לכוכבים ויש להם אור גדול, והם מעכבים גם את התורה שלנו.
ערב מתן תורה נפגשים ביום ירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו". ואלו דברי הרב חרל"פ זצ"ל: כמו שא"א ליהדות בלא אמונה, כך א"א ליהדות בלא כלל...והאומר שדי לו שיעבוד הוא לבדו את הקב"ה, ודומה לו שהוא יהודי, אינו אלא טועה, כמו האומר שהוא יהודי בלא אמונה".