"ויהי העם כמתאוננים". פירושים רבים נאמרו על משמעותה של המילה 'מתאוננים'. יש שפירשו מלשון און, שעניינו חטא. ויש שפירשו לשון צער, ויש מלשון תואנה, עלילה.
הרב הירש כתב פירוש מחודש, והוא מלשון אבילות, אונן. והיינו שהיו מתאבלים "שראו עצמם כאילו כבר מתו, ונהגו מנהגי אבילות על עצמם... ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם, רק נתנו להם את תחושת הניתוק מכל העולם כולו... והתמורה שקיבלו, הקשר היחיד במינו עם ה', מקדש ה' בקרבם, התפקיד האלוקי שהלכו לקראתו – כל זה לא היה שווה להם ולא נראה להם תמורה הולמת. הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר, מלאי אושר ושובע שמחות, וראו עצמם כנתונים בארון מתים והתאבלו על עצמם". מעמד הר סיני הכביד עליהם, וע"כ שמחו להשתחרר ממנו, "ויסעו מהר ה' – כתינוק הבורח מביה"ס". יש שהביאו ראיה לדברי חז"ל מזה שנאמר כאן "ויסעו מהר ה' " מבלי לציין את יעד הנסיעה, כאילו אמרו, אחת היא לנו לאן נלך, ובלבד שנסע מהר ה', שלא יכביד עלינו במצוות נוספות.
אחת הסיבות לרוח הנכאים הייתה הקושי להתרגל לצורת החיים הדורשת בטחון ואמונה. "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", עומר לגולגולת. ההליכה בתורת ה' מחייבת הסתפקות במועט, ולא לדאוג לפרנסת המחר. "איזהו עשיר – השמח בחלקו", לעומת העני הנקרא אביון, משום שהוא תמיד תאב לעוד, וכשיש לו מנה רוצה מאתיים, ואז גדל תאבונו לארבע מאות, וע"כ נקרא העני 'אביון', שלעולם הוא תאב, וע"כ אינו שמח בחלקו, שתמיד חי בתחושת חסרון.
תינוק במעי אמו קשור בטבורו, "אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה", ומפרש המהר"ל, (בדרשתו לשבת שובה) שהתינוק הוא הדמות האידאלית של האדם, שאינו אוכל להנאתו אלא לצרכיו ולקיומו. הנאת האוכל היא בחיך, אך הוא אוכל לבריאותו, וע"כ מקבלו דרך הטבור, והוא בטוח שיספקו לו צרכיו, שאין מי שיגזול ממנו. וכך צריך אדם להרגיל עצמו במרוצת חייו.
בספרי חסידות מסופר על אחד החסידים שביקש מרבו שילמד אותו איך להיות מסתפק במועט ומאושר. אמר לו הרבי, שילך לחפש אדם מאושר, ויבקש ממנו שירשה לו ללבוש את כותנתו, וכך תעבור מדה זו גם אליו. החסיד נע ונד ברחבי העולם, חיפש בין העשירים ובין העניים, בין החלשים ובין הגבורים, בין השמחים ובין המדוכאים, ולא מצא מי ששמח בחלקו ומאושר.
סוף סוף מצא אדם שהעיד על עצמו שהוא מאושר, אך לאותו אדם לא הייתה כותונת...