מספרים על שני אנשים שהתקוטטו ביניהם. סטר האחד לחברו סטירה אחת, החזיר לו חברו שתי סטירות.
תבע הראשון את חברו למשפט, וטענה של צדק בפיו – אני נתתי לחברי רק סטירה אחת, ומאין לו הזכות לתת לי שתי סטירות?
ענה לו השופט – מי שנתן לך רשות לתת לחברך סטירה אחת, נתן לחברך רשות לתת לך שתי סטירות.
משל זה ממחיש נקודה חשובה. לעיתים, הצד הצודק לא מאמין מספיק בצדקת דרכו, ולפיכך הוא חש צורך להצטדק ולהגיב 'באופן מידתי' וכדומה. אך האמת היא, שמרגע שאדם סטר בחוסר צדק לחברו, לחברו יש את כל הזכות לבלום אותו, ולשם כך מותר לו גם לסטור שלוש סטירות.
בפרשת השבוע ישנה מצווה מפתיעה – "צרור את המדינים והיכיתם אותם, כי צוררים הם לכם... על דבר כוזבי... המוכה ביום המגיפה". מצווה נדירה זו של הכרתת עם שלם, נאמרת מיד לאחר שפנחס הכה את כוזבי.
סביר להניח, שלאחר שפנחס הרג את כוזבי, אנשים רבים אמרו – הנה השבנו להם כגמולם, דמנו יכול להירגע. הרי אפילו 'חמתו' של הקב"ה שככה – "השיב את חמתי", וודאי המדינים למדו את הלקח, ולא ישובו למעשיהם הרעים, ואפשר לשוב לשגרה.
אך הקב"ה הדריך את ישראל בדרך אחרת. הצדק דורש להשלים את המהלך עד תומו, ולנהוג בכל העם המדייני, כפי שפנחס נהג בכוזבי.
כיוון דומה מצאנו בספר מלכים (א,כ). בשעה שניצח אחאב מלך ישראל את בן הדד מלך ארם, ובן הדד עמד ליפול חי בידי אחאב. אמרו עבדי בן הדד אליו – "הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם, נשימה נא שקים במותנינו וחבלים בראשנו... ויבואו אל מלך ישראל, ויאמרו – עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי. ויאמר (אחאב) – העודנו חי? אחי הוא!
ויצא אליו בן הדד, ויעלהו על המרכבה. ויאמר אליו (אחאב) – הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב... ואני בברית אשלחך, ויכרות לו ברית וישלחהו".
ועל כך מתנבא הנביא לאחאב, ואומר לו – "יען שלחת את איש חרמי מיד, והייתה נפשך תחת נפשו...".
ועוד מצאנו אצל אלישע (מלכים ב, יג) שבשעה שחלה את חליו אשר ימות בו, בא אליו יואש מלך ישראל. ביקש ממנו אלישע לירות חיצים, חיצי תשועת ה' בארם. ויך מלך ישראל שלוש פעמים ויעמוד. ועל כך קצף אלישע – "ויאמר, להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלוש פעמים תכה את ארם". למדנו, שצריכים ישראל להכות את אויביהם בשלימות.
לעיתים, לאנשי הצדק יש תכונה טבעית, שקשה להם להשלים את המלאכה. חושבים הם, שאם יתנו מקום לצד השני, כביכול יש בכך משקל מאוזן לכל הצדדים. אולם, באמת הם נותנים בכך מקום לרשע, והצדק מאבד בכך ממוחלטותו.
כך מצאנו בדין – "מודה במקצת הטענה – ישבע". מי שחברו תובע ממנו כסף, והוא מכחיש את התביעה לחלוטין, פטור משבועה. ואילו מי שמודה בחלק מהתביעה, ומוכן לשלם חלק מהכסף – חייב שבועה להוכיח את דבריו.
והרי לכאורה צריך להיות הפוך – מי שמוכן לשלם חלק מהכסף, הרי לפחות משלם חלק, ומדוע מחייבים אותו גם בשבועה? התשובה היא, שהשקרן יעדיף להודות בחלק מהתביעה, כי הוא חש בחוסר הצדק שלו, ואילו דובר האמת יכפור בהכל.
וודאי שהמציאות של התורה והנביאים שונה מימינו. ובכל זאת, עלינו ללמוד נקודות מהותיות מאותם ימים כפי השגתנו הפעוטה. בימים שאחרי חטיפת הנערים, פעלה המדינה בהחלטיות ואספה את מחבלי החמאס. למרבה ההפתעה, הם כמעט לא התנגדו. יתכן שחוסר ההתנגדות של המחבלים באותם ימים, נבע מתחושת הצדק המוחלט שלנו. משום מה, דווקא לאחר שהתברר שהנערים נרצחו הי"ד, איבדנו את תנופת הפעילות, והטרור הרים ראש. בהמשך, משפורסם הרצח הנפשע של הנער הערבי, 'איבדנו' את תחושת הצדק, 'התרנו' לטרור הערבי להרים ראש, והגענו לאן שהגענו.
יש לקוות ולתבוע ממשלת ישראל לשוב לדרך הצדק והיושר, ולפגוע באויבי ישראל בהחלטיות ועד תום.