1. בסיפור "תהילה" של ש"י עגנון מסופר על גיבורה שיש לה מספר מילים מוגבל לומר. אם תסיים את המכסה, תמות. מאז "צוק איתן" מדינת ישראל עובדת על מנגנון הפוך: נדמה שאסור לנו לרגע להפסיק לדבר. גלים פתוחים, מסיבות עיתונאים, תדרוכים, סיורים. כולם מדברים. עיתונאים, פרשנים, פוליטיקאים, אנשי צבא, מומחים, תושבים. אז מה אמרנו השבוע, ומה נאמר בין השורות?

2. אני לא יודעת למה המחשב הצה"לי בחר בשם "צוק איתן" והאם זה השם המתאים לתיאור הלחימה, אבל זה בהחלט השם המתאים לתיאור העורף. ומול השקט הפנימי והביטחון העצמי הזה של מיליוני ישראלים, מצאתי את עצמי פתאום תוהה: מי האנשים האלה? האם הם גם הנהגים הפרועים ואלה המקללים במשחקי הכדורגל? איפה בני הנוער האלימים ולמה אלה שמדברים מאשקלון או מאשדוד נראים נחמדים כל כך?

איפה מתחבאים כל הטוקבקיסטים המטורפים ואיפה כל הגזענים מהפייסבוק? אלפי אנשים רגילים נחשפו השבוע לעין המצלמה, ברגעים הקשים ביותר בחייהם, ואף אחד מהם לא היה היסטרי או פנאטי. גם ראשי הערים והמועצות התגלו כגיבורים מקומיים ומרשימים, רחוקים כל כך מהדימוי שלנו על השלטון המקומי. וכמובן, נתניהו ויעלון וגנץ שכבר זכו לשבחים מכל קצות הקשת הפוליטית על התנהלות שקולה ומדודה ועניינית, בלי אינטריגות בין הדרג המדיני לצבאי. כך שהשאלה הנוקבת בסוף השבוע הזה היא: לאן נעלם הישראלי המכוער?

3. בתוך כל המלל, נהנו מאוד לצחוק פה בימים האחרונים על מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שחיבר דו"ח ביקורת חריף על הליך פיתוח "כיפת ברזל" ועל הממציא, דני גולד. חזרתי השבוע לקרוא את הדו"ח הזה. הוא אכן מביך, אבל לא בטוח שלינדנשטראוס לא צריך היה לכתוב דו"ח ביקורת על הנושא. השאלה היא רק את מי מבקרים. תיאור השתלשלות העניינים מותיר אותך דווקא עם רצון לצאת לא נגד גולד, אלא נגד המערכת. למה היזם האמיץ שהגמיש את הכללים, שהעז וניצח, הוא האשם? למה בעצם הדו"ח לא מבקר בחריפות את הכללים עצמם? האם מבקר המדינה חייב לקדש את המנגנון הבירוקרטי המסורבל ולצאת נגד מי שמנסה לעקוף אותו? נראה שאת הדו"ח האמיתי יש לכתוב נגד הליך קבלת ההחלטות הארוך. נגד העובדה שאם גולד היה עובד רק לפי הספר, מערכת "כיפת ברזל" עדיין הייתה על הנייר, מחכה לאישור בוועדה כלשהי.

4. המילה "ציונות" נשמעה השבוע שוב ושוב, אבל לרוב באדיבות החמאס. הם לא מפסיקים לדבר על הציונות ועל היהדות. הרבה יותר מאיתנו. באמצע השבוע, כשהחמאס דחה את הצעת הפסקת האש המצרית, אמר אחד הדוברים בעזה שההצעה היא "הצהרת בלפור מטעם מצרים". סליחה? הצהרת בלפור? מתי בפעם האחרונה אנחנו דיברנו עליה בקול רם? מי בכלל זוכר מהי, כשזה לא חלק מהחומר לבחינת בגרות? בצד הפלסטיני, מתברר, היא חיה וקיימת. גם הילדים הפלסטינים יודעים לצטט בעל פה את ההכרה הבריטית מ-1917 בזכותו של העם היהודי לבית לאומי.
כשהתפרסמה הצהרת בלפור אמר הרב קוק שהוא לא מודה לאומה הבריטית על ההכרזה, הוא רק מברך אותה על כך שבחלקה נפלה הזכות ההיסטורית להודיע על כך פומבית. בימינו הזכות להזכיר לנו אותה נפלה בחלקו של החמאס.

5. עזבו ציונות. בואו נודה שאפילו על טובים ורעים לא כל כך נעים לנו לדבר. אחד מילדיי שאל אותי השבוע – אחרי עוד אזעקה וריצה למרחב המוגן – האם תושבי עזה הם רשעים. מיד נדרכתי והסברתי שיש מחבלים רשעים, ויש סתם לא מעורבים, ויש גם ערבים טובים ומסכנים שגרים שם. בעולם דמוקרטי ופלורליסטי קשה לצאת למלחמות צודקות, עדיף לצאת רק למבצעים מוגבלים. קשה לדבר על אויב אכזר, עדיף לחפש מהר מתווך בין-לאומי. בכל סכסוך בין מדינה דמוקרטית לארגון טרור, רק צד אחד יעז לומר שיש לרוצץ, לחסל, לכתוש ולהשמיד, ולרוב זה יהיה הצד של הרשעים (סליחה על המילה).

6. מתברר שגם לתשומת לב פשוטה יש ערך רב. כמה מתושבי עוטף עזה סיפרו לי שלמרות הירי הבלתי פוסק, הם דווקא מרגישים טוב בימים אלה, בגלל שסוף סוף שמים לב אליהם. "זו לא שמחה לאיד", הם הדגישו, "אנחנו באמת לא שמחים שסוף סוף גם בתל אביב מבינים מה אנחנו עוברים. ממש לא. אבל אנחנו כן שמחים מעצם ההפניה של הזרקור הציבורי והתקשורתי אל הירי כלפינו. כן, יש משמעות גם לצומי. בימים רגילים אנחנו נחרדים פה מהאזעקה, ואז פותחים את הרדיו ומגלים שאנחנו רק ידיעה קטנה בסוף מבזק החדשות על עוד נפילה בשטח פתוח. לפעמים אפילו לאזכור כזה אנחנו לא זוכים. עצם העובדה שיש פה כעת שלושה צוותי טלוויזיה שרצים אחרי כל נפילה כזאת לשטח פתוח ומדווחים עליה בחשיבות רבה, גורמת לנו להרגיש אחרת".

7. "לאחר תחילת המבצע תיאר שר הביטחון של ישראל את מטרותיו: 'חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו'. המבצע הסתיים ללא הכרעה צבאית, אך שני הצדדים היריבים טענו לניצחון. במבחן התוצאה, המבצע הצליח לחזק, לפחות זמנית, את כוח ההרתעה של ישראל מול שלטון החמאס ברצועת עזה. בשנה שלאחר תום המבצע פחת ירי הרקטות מרצועת עזה בלמעלה מ-98%". כך מתארת "ויקיפדיה" את מבצע "עמוד ענן". נשמע מוכר? הנה עוד שני ציטוטים מהארכיון של המבצע הקודם בעזה ב-2012.

נפתלי בנט היה אז יו"ר הבית היהודי, מועמד מבטיח בבחירות הקרובות, שאיגף את נתניהו מימין, קרא לחיסול החמאס והוסיף את המשפט: "החדשות הטובות של השבוע הן שהאומה הישראלית הראתה שיש לה כושר עמידה איתן אל מול הטרור הזה". בנט לא שינה את עמדותיו, אבל הפוליטיקאי הטרי יאיר לפיד הודיע אז כך: "הפסקת האש מגיעה בתזמון גרוע ומבלי שהושגו המטרות שהממשלה עצמה הציבה למבצע. לאחר שהובטח למגר את החמאס ולא לדבר איתו, מדינת ישראל גם דיברה עם חמאס וגם לא מיגרה אותו".

8. בפתח ישיבת הממשלה אמר השבוע נתניהו: "אנחנו משתמשים במערכות הגנה נגד טילים כדי להגן על ילדינו, והם משתמשים בילדי עזה כדי להגן על מצבורי הטילים. אין דבר שממחיש יותר מזה את ההבדל במערכה הזאת".

בפרשת השבוע, פרשת "מטות", משה מלמד את העם משהו דומה אבל שונה. לפני שהם יוצאים למלחמה, השבטים גד וראובן אומרים למשה כך: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו". סולם הערכים שלהם נראה ברור: קודם צריך גדרות עבור הצאן, ורק אחר כך צריך מקום עבור הילדים. משה הופך את הסדר ועונה להם כך: "בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם". קודם הצאצאים ואחר כך הרכוש. הלקח נלמד. בהמשך הם עצמם מאמצים את הסדר של משה רבנו, ומדברים קודם על הדור הבא ורק אחר כך על הכבשים. רש"י כותב שמשה לימד אותם עיקרון פשוט וחשוב: העיקר – עיקר, והטפל – טפל.
בעזה סולם הערכים אחר. הילדים לפני הטילים.