שנת רנ"ב. גזירת גירוש קשה ניתכת על ראש יהודי ספרד. מלך ספרד מצווה על היהודים לעזוב את ארצו עד תשעה באב. בימי בין המצרים, נטלו רוב היהודים את מקל הנדודים ויצאו לדרכם. צער הגירוש והנדודים התערב בצער החורבן.
והנה, למרבה ההפתעה, הנהיגו גדולי ישראל בשיירות הגולים, מנהג החורג מההלכה הרווחת בימי בין המצרים בכל השנים. לפני השיירה, ניגנה תזמורת שלימה – שירי שמחה ועידוד, כדי למלא את לב הגולים בתחושת גאווה על היותם יהודים העומדים בניסיון הקשה, ולחזק את רוחם. לעיתים, דווקא בעת קשה, עלינו להתמלא ברוח תקווה ועידוד, ולא לשקוע באבל וצער.
בימי מלחמה אלו, עת עם ישראל מתאבק עם אויביו, מתערבב לו הצער על מות הגיבורים הקדושים הי"ד, בתוגת האבל על חורבן ירושלים והמקדש. חלקים רבים לו לחורבן, ופסגות רבות לה לגאולה. החורבן עיקרו חורבן המקדש, מרכז החיים של ישראל, אך סביבו משתלשל הצער על שאר החסרונות. וכך גם בכיסופי הגאולה נמסכים ובאים כל התקוות והתשוקות עד תשוקת השלימות – תחיית המתים, המבטאת את יכולת התיקון של כל החסרונות.
בימי מלחמה אלו, חשוב שננהג כמנהג גדולי דור גירוש ספרד, ובצד האבל על מות הגיבורים הקדושים הי"ד, נתמלא ברוח גבורה, תקווה ואמונה בניצחון על האויב. וברוח הדברים הללו ברצוני לכתוב את הרעיון הבא.
הגמרא (סנהדרין קיג) מציינת שאת כל העניינים בעולם הקב"ה מסר ביד שליח, חוץ משלושה – "שלוש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה (יולדת), של גשמים ושל תחיית המתים". למעשה, העניינים שנותרו בידי ה' הם העניינים של 'עצם החיים', גשמים – מים הם חיים לעולם, ועימם לידה – חיים חדשים ותחיית המתים.
והנה, בימי אליהו הנביא התרבתה העבודה הזרה בישראל. רצה אליהו שתתקיים גזירת ה' שאם "ועבדתם אלוהים אחרים... ועצר את השמיים", וביקש מהקב"ה את מפתח הגשמים במטרה למנוע את המטר. מסר לו ה' את המפתח, וכך שלוש שנים לא היה גשם עד שיבשו הנחלים.
ראה הקב"ה שאליהו 'איבד' את המפתח, ויש צער גדול בעולם, והחליט שהגיע הזמן להשיב את הגשם. ציווה ה' על אליהו ללכת צרפתה, ושם מת בן האשה בעלת הבית בו התארח אליהו. ביקש אליהו להחיות את הילד, והתפלל לה' שיתן לו גם את המפתח של תחיית המתים.
אמר הקב"ה לאליהו – לא יתכן, שאצלך יהיו שני מפתחות ואצלי רק אחד, לכן השב לי את מפתח הגשמים ואתן לך את מפתח תחיית המתים. בעקבות עסקת החילופין – החייה אליהו את בן האשה, וה' בעצמו (ולא – אליהו) הביא גשם לעולם.
נמצאנו למדים, שכל זמן שאליהו לא משיב את המפתח, המפתח נשאר אצלו. אם כן, אולי, מפתח תחיית המתים נותר עד היום בידי אליהו, שהרי לא נאמר שהשיבו.
עניין זה מסביר נקודות רבות, וביניהם את חתימת חזון הנבואה בימי קדם, עת התנבא אחרון הנביאים מלאכי – "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם...". אליה בא לבשר הגאולה, כי בידיו מפתח הגאולה, מפתח תחיית המתים. תחיית המתים של כל נפטר, ותחיית המתים הלאומית – יציאת ישראל מהגלות, בית הקברות של האומה, "...הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל".
האמירה של "והשיב לב אבות על בנים..", היא אמירה מקבילה לתחיית המתים. בתחיית המתים יחיו כל הדורות בהרמוניה בזמן אחד, וזהו בדיוק החזון של השבת לב האבות על הבנים. תחיית המתים היא גם תמצית האמונה, שסוף כל הכישלונות והנפילות לשוב לתיקון, שהרי אפילו המוות – אובדן עצם החיים, עתיד להיתקן, והמת ישוב ויחיה. ותיקון זה תלוי בחזרה בתשובה.
ויש כאן עומק נוסף – אליהו הוא איש החיים הנצחיים, "איש שלא טעם טעם מיתה וקבורה". תחיית המתים מלמדת אותנו, שבעומק כל ישראל קדושים חיים לנצח, שהרי המוות הוא רק תחנת ביניים, והחיים עתידים לשוב ולהתעורר, כך שבעומק – החיים של כולם הם נצחיים.
אליהו, מחזיק מפתח תחיית המתים, חי כל העת בפועל ממש. מלמד הוא גם בעת הגלות, שבעומק כולנו חיים, ותחנת הביניים של המוות החיצוני עתידה לחלוף, ועומק החיים ישוב ויצוץ.
(לכן, אליהו הוא גם האיש שמלמד את רבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח) את ביאור תשובתו של המשיח, שיבוא – 'היום', 'היום אם בקולו תשמעו'. באמת הגלות היא רק חיצונית, ואילו בעומק אנו כבר גאולים, 'משיח כבר כאן'. התגלות העניין תלויה בשמיעה לדבר ה').
בימים אלה, ימי הבכי על חורבן המקדש והארץ, ימי הבכי על כל המחשכים וההסתרים, וגם – ימי הבכי על הרג רב, מות הגיבורים של קדושי האומה, עלינו להתמלא באורו של אליהו הנביא. לדעת, שהחיים הנצחיים וגאולת העולם כבר כאן, עלינו רק לגלותם בשיבה לדבר ה', בשחרור הארץ ובבניין המקדש.