היום המיוחד והמרגש תם, ומשפחת ישראל ישבה להינפש מעט. המסע של היום היה שונה מכל המסעות שקדמו לו. היום הם זכו להגשים את חלום הדורות ולהיכנס לארץ המובטחת. מורגלים הם בנדודים ובמסעות, אך גם לנוודים מנוסים כמותם, הצעידה היום הייתה רבה והילדים חייבים כבר לפרוש לשנת לילה מרעננת.
אולם, למרבה ההפתעה, המסע היומי לא תם ועוד נכונו להם עלילות. כרוז עבר במחנה בני ישראל בבקעת הירדן והודיע שעליהם להמשיך ולנוע עמוק לתוך הארץ החדשה. יודעי דבר סיפרו לכולם שעליהם להגיע לשכם, ולערוך שם את מעמד הברכה והקללה.
צפיון, אחד מחלוצי שבט גד, הבחין במאמץ הגדול שעושים ילדי משפחת ישראל והציע עזרה. נו, הוא פנה לאחד הילדים, רצית להיות בסיירת? קיבלת! אנחנו עושים היום מסע מזורז של שישים מיל ביום לעומק שטח האויב (על פי – סוטה לו)!
בתום המסע המפרך, כשהמחנה כולו נם את שנתו במלון בגלגל, ניצל צפיון רגע של שקט לסדר מחשבות. אמת, המעמד היה מרגש מאוד, העם כולו קיבל מחדש את התורה, ובכל זאת – הציקה לו השאלה – מדוע היו חייבים לערוך את המעמד דווקא ביום הראשון לכניסתם לארץ? הרי זה היה מאמץ על טבעי ללכת דרך כה ארוכה לעומק שטח האויב. הם קיבלו כבר את התורה בהר סיני, ומה כל כך דחוף לקבלה שוב?
באוזניו שבו והדהדו, נאומיו האחרונים של משה רבינו. אכן, משה אמר במפורש – "והיה ביום אשר תעברון את הירדן... תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל... אלה יעמדו לברך את העם...". בדרך חזור, הוא גם שמע את אחד מזקני שבטו מבאר, שהתורה שהם קיבלו הפעם זו תורה ברמה אחרת, תורת ארץ ישראל. הזקן הוסיף והסביר, שבמעמד הברכה והקללה הם קיבלו על עצמם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", שהרי הם נשבעו על כך שכולם יקיימו את התורה (על פי – סנהדרין מג).
איש אמת הוא צפיון, ואוהב לבדוק כל דבר עד תומו. הוא החליט לגשת למגילת הקלף של שבטו, ולחפש הסברים נוספים. בחרדת קודש הוא ניגש לספר התורה שכתב משה רבינו ומסרו לבני גד, (לכל שבט היה ספר כזה). מעניין, הוא המהם לעצמו, משה הדגיש במעמד את נושא הברכה והקללה. תוכן המעמד נכתב בפרשת 'כי תבוא', אבל משה נתן לו קדימון בפרשת ראה. בפרשת ראה, משה הדגיש שוב ושוב – "ראה אנוכי נותן לפניכם... ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצוות ה'... והקללה אם לא תשמעו... ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל".
בהר סיני קיבלנו את התורה על הר אחד, וכאן על שני הרים. במדבר הכל היה ברור. בכל מקרה של חטא וסטייה מדבר ה', ה' התגלה והתערב. לעומת זאת, בארץ ישראל, ה' מסתתר ורוצה שנגיע אל הטוב בכוחות עצמינו. יש לנו בחירה חופשית. ה' מצווה עלינו ללכת בדרכו, אך גם מאפשר לנו ללכת בדרך השנייה. יחד עם זאת, הוא מודיע לנו שאם נלך בדרך ה' נזכה לברכה, וחלילה – להיפך.
זוהי ארץ ישראל, הארץ שאלוקים מתגלה בה דווקא מתוך ההסתר. בארץ ישראל אנו נדרשים למאמץ גדול יותר, אך דווקא מתוך המאמץ אנו זוכים לברכה.
עניין זה מתחבר להילולא של צדיק מיוחד, החלה בשבוע הבא. ב- כח' מנחם-אב יחול יום הזיכרון של הרב הנזיר, רבי דוד הכהן זצ"ל. הרב הנזיר, מגדולי תלמידיו של הראי"ה קוק זצ"ל היה גאון קדוש ומקובל. את ספריו כתב בדקדוק רב ובתמציתיות יתירה. כל מילה אצלו הייתה שקולה בפלס, והיה רגיל לכתוב בעיפרון מחודד שמחק בקצהו, ולומר – 'יותר ממה שכותבים, מוחקים'.
כתיבה תמציתית זו גרמה לכך שספריו קשים להבנה, ורק מעמיקים מעטים הוגים בהם. יש שמצטערים על אופן כתיבה זה, אולם האמת היא שהרב בעצמו מבאר את החשיבות בדברי תורה קצרים וקשים להבנה.
בספרו 'קול הנבואה' כותב הנזיר שבתנ"ך – משלי החכמה ועניינים רבים כתובים בצורה של פסוקים קצרים ועמוקים. (גם המשניות הם חתוכות ועמוקות). עניין זה מאלץ את הקורא להעמיק להתבונן ואף – לחדש בעניין, וכך הוא הופך להיות חלק מהעניין.
לעומת זאת, כאשר מסבירים את הדברים בצורה בהירה ורחבה, הקורא מקבל את הכול מן המוכן, וכך הוא כסוקר את העניינים מהצד ואינו חלק מהעניין (בבחינת – 'חמור נושא ספרים').
זוהי דרכה של ארץ ישראל, וזה עניינה של המלחמה בה אנו שרויים. עלינו להתאמץ על הארץ, וכך נזכה לחשוף את קדושתה וברכתה.