בפרשת השבוע עוסקים פסוקים רבים בעניין המלחמה. דווקא כעת, כשעם ישראל עומד בערבות מואב טרם כניסתו לארץ, נכון להורות לו כיצד להילחם, שהרי ארצנו מעולם לא נתנה על מגש של כסף, אלא נקנתה בייסורים.
הציווי הראשון הוא על איסור הפחד: "כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם", ומוסיפה התורה, "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו". לכאורה ניתן להקשות ולשאול, כיצד אפשר לאסור על לוחם לפחד, הרי זו תגובה טבעית למצבי סכנה?
את התשובה לכך אפשר ללמוד מהלכות הרמב"ם בנושא, וכך הוא כותב: "וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו עובר בלא תעשה" (כלומר על איסור הפחד). אם נדייק בדבריו נראה שהאיסור הוא לא הפחד, אלא המחשבות וההרהורים שהם המביאים את האדם לידי כך.
הלקח הנלמד הוא שלצד ההכנות המקצועיות של הלוחם לפני כניסתו לקרב, נכון לעסוק בהערכות כוחות הנפש, המחשבות והרצונות, ולרכזם בנקודה אחת ויחידה, והיא הדבקות במשימה והכרעת האויב.
כך אפשר לומר אף ביחס לפחדים בתחום המדיני, שלעיתים חורגים מהסבירות הראלית וגולשים למרחבי הדמיון והפנטזיה.
פחד שכזה עלול לשבש את המחשבה והתכנון הראליים ולהביא לכשל גדול במבחן המציאות. לדעתי, החשש הגדול מנפגעים רבים שהביא לכניסה הקרקעית המאוחרת מידי לרצועת עזה ולהסכם הפסקת האש, שייך ללקח הנלמד מהוראת התורה של איסור הפחד.