פרשתנו נפתחת בחובה של: "ושמחת בכל הטוב", ומסיימת בקללות קשות ונוראיות אשר הסיבה המרכזית שלהן הינה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
אין ספק שאדם צריך לשמוח על הטוב אשר גמלו הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו, אך פעמים שזה כמעט בלתי אפשרי, לנוכח הצרות והגזירות הקשות. וגם אם אמנם חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והוא לא עשה כן, האם בעבור זה מגיע עונש כה חמור?
מספרים על כפר נידח שבו התגוררו תושבים רבים שאינם בני ברית, אך ביניהם היה יהודי אחד לרפואה בשם "מושקה". הוא הגיע אל המקום למספר שנים בלבד, כפי שהבטיח לעצמו ולרעייתו כדי להתבסס. הוא ביקש לעמוד על בסיס כלכלי מוצק ואחר כך לעבור לעיר גדולה. אולם מחשבות מחד ומעשים מאידך וכבר נזרקו בו שערות שיבה והוא עדיין באותו כפר, באותו בית מרזח שבו התחיל לטוות את חלומותיו. אותו פריץ, אותם חובות, אותם שיכורים, אותם משרתים רעי-לב של הפריץ.
יום ההולדת של הפריץ קרב ובא, והחרדה החלה נותנת את אותותיה במושקה. הוא החל להכות על חטא. למה ומדוע? הכל התחיל במסיבת יום ההולדת הראשונה של הפריץ שמושקה השתתף בה. הוא היה עדיין צעיר וחסון, בעל מרץ אדיר ודמיונות כבירים. בעודו מוזג יי"ש לכוסות הזכוכית המוכתמות, היו עיניו צופיות אל הפריץ. עוד מעט קט, ממש שבועות, ואם לא אז חודשיים, לכל היותר מספר שנים, הוא יבקש לסגור עסקה כזו או אחרת עם הפריץ. זהו עניין של זמן, אמר לעצמו כיאה וכיאות למי שמתעתד להפוך לאיש עסקים מצליח וזריז. ועל כן רכש מושקה אוכף עשוי עור משובח, כמתנת יום ההולדת עבור הפריץ.
היה זה אוכף שנרכש על ידו בסכום עתק. אומן מהעיר הגדולה עמל חודשים ארוכים על פיתוחיו, ואף השליך לפח האשפה מספר עיבודי עור בלתי מוצלחים, עד אשר עלה בידו להתקין את האוכף הנדיר ביופיו. מיני אז, הפריץ ציפה בכל מסיבת יום הולדת למתנתו המיוחדת של מושקה. כל יום הולדת של הפריץ נהפך אצל מושקה ליום אבל. בשנים הראשונות עדיין האמין, כי יום יבוא וההשקעה תכסה את עצמה. אולם לאחר שנים של שממון בבית המזרח הוא הבין, כי מיטב כספו שוכב באוצרותיו של הפריץ, והוא עומד לכלות את ממונו בכל שנה עד יום מותו של הפריץ.
בכל שנה הצליח מושקה להשיג חפץ יקר כלשהו, לידיו של פריצו. לעולם לא ישכח כיצד לפני עשרים שנה, הוא הופיע בארמון הפריץ כשבידו זנב של סוס, לא פחות ולא יותר. אדוני הפריץ, הסביר בחשיבות, מאז שזנבו של סוס הרכיבה שלך נגדע, לא מצאתי מנוח לנפשי, ולפיכך אני מתכבד להגיש לפניך זנב גדול עוד יותר מן הזנב המקורי, עם רצועות לקשירה. הפריץ געה בצחוק וזכר לטובה את מושקה שלו, ששם לב לכל פרט. אבל עיניו הערמומיות הזהירו אותו, כי בשנה הבאה יחשוב על הפריץ ולא על הסוס שלו.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת. משרתיו של הפריץ התרוצצו כדי ללוות כרכרות של רוזנים ופריצים שהשתרעו במושביהם הנוחים, בדרכם אל המשתה. מושקה שוב החל לדאוג. משכלו כל הקיצין עלה במוחו רעיון מבריק. הוא רץ לעבר חנות הכלים של איוון, ידידו הטוב משכבר הימים וכך אמר: איוון, בוודאי יש לך מערכת כלים שנשברה ואין לך מה לעשות איתה? איוון הנהן בראשו, נתן מבט עגמומי ברעייתו בעלת הידיים השמאליות, ופלט "אבל מה תעשה עם השברים?'. מושקה קרץ בעינו, שלשל שתי רובל לכיסו הריק של איוון, ועוד לפני שחזר במהירות לביתו כדי לנסח מכתב נוטף חנופה לפריצו, הורה לאיוון לארוז לו היטב את המערכת בנייר האריזה המשובח ביותר שברשותו.
בשעת ערב מאוחרת פסע מושקה במיטב מחלצותיו על השטיח האדום, במרכז אולם האירועים, והגיש לפריץ חבילה גדולה וכבדה, לקול מחיאות הכפיים של המסובים. מושקה נפנה והלך לדרכו ברגליים קלות. עד השנה הבאה, כבר נסתלק מכאן לצמיתות, החליט בלבו, כפי שהחליט בכל יום הולדת של הפריץ. כשהוא מרשה לעצמו לגחך על הפריץ שבשעה זו מיצר כל כך על מערכת הכלים הנפלאה שנשברה והתנפצה. רחמנות על המשרת האומלל שיואשם במחדל.
מילותיה האחרונות של תפילת המפיל עמדו על שפתיו, כאשר מהלומות אגרופים זעזעו את דלת ביתו. אחוז בהלה פתח מושקה את דלת ביתו, וללא אומר ודברים נלפת בידי משרתיו של הפריץ, שתוך זמן קצר העמידוהו לפניו. הפריץ עמד ליד הקופסה הפתוחה ולא אמר מילה. עיניו זעמו, הוא סלסל בשפמו בחרון, ומידי פעם היה מביט בתוך הקופסה כלא מאמין, ושב ונעץ מבט של חמה במושקה. מושקה היה מומחה בהעמדת פנים. "אדוני הפריץ, אתה צודק. זה באמת לא מהוגן להגיש לך מערכת כלים כל כך יפה, בלי לצרף אליהם תרנגול כרסתני כדי לחנוך את הכלים. הנח לי מספר דקות ואעשה זאת". "תתקרב לפה" הורה הפריץ, "ואל תשטה בי!". מושקה נדחף על ידי עושי דברו של הפריץ, הביט בחשש אל תוך הקופסה, ונשימתו נעתקה מפיו. איוון השוטה, מוכר הכלים, ארז כל שבר בנפרד.. וכמובן אבוי לי!
סיפור זה הינו מוסר השכל לכל אחד מאתנו. פעמים שלבו של יהודי שבור. הקב"ה אינו דוחה מלפניו לבבות שבורים. אדרבה נאמר בתהילים (כא') "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". אבל יש להיזהר, לא לעטוף את השברים בעטיפה... הוי אומר, פעמים שאדם נאלץ לוותר על פעולות רוחניות שהיה רוצה מאד לעשותן, אין בידו אפשרות, קשה לו כעת, הוא כמעט לא יכול. אך עליו להזהר לבל יהפוך זאת לדרך חיים. שלא 'ייהנה' מן הכורח שאליו נקלע וייגרר אחריו לכל חייו מול יגונו עליו להחליט כי בבוא הזמן והעת, לכשירווח, יתעשת, ישוב למתכונתו ולהרגליו ויעש את כל המוטל עליו.
לכך התכוונה התורה באומרה: "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב". לא מדובר בעונש על חולשה רגעית אלא במי שבחר בזה כדרך חיים, ואזי תוצאותיו הן הרות אסון וגרועות הרבה יותר מהמצב העכשווי עם כל הקשיים. כי הוא מציב עצמו על דרך שלעולם לא יוכל להתקרב אל אביו שבשמיים, ומשום כך אדם זה נענש ומקבל רח"ל את הקללות הכתובות בתורה.
השמחה הינה חובה - אולם גם אם קשה לך לשמוח, אל תעטוף את היגון והשברים בעטיפה ראויה ומכובדת. אז תתייצב בדרך שתדרדר אותך ללא מוצא כי אז מגיע לך להיענש בכל הקללות הכתובות בתורה חלילה.
לא בכדי לכל תרועה ושברים אנו מצרפים תקיעה לפני ותקיעה אחרי. כדי ללמדנו: שגם בעת שאנו רועדים ופוחדים. שבורים ממעשינו ומגודל הצרות שפקדו אותנו. זהו לא דרך חיינו! ואנו תפילה שאכן נגיע לתקיעה בקול ברור וחלק בלי שבר ופחד.
יה"ר שנשמח תמיד בכל הטוב, ואז תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.