תגובה לא רצונית
תגובה לא רצונית

הנהלת חדשות ערוץ 2, על פי פרסומים בתקשורת, עורכת תחקיר מקיף בניסיון לאתר את מקור ההדלפה המתלוצצת והלעגנית של המגישה יונית לוי, מייד לאחר נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם.

התחקיר מיותר לחלוטין. אין מדובר כלל בפליטת פה. צופי הערוץ יודעים כי יונית לוי, כמו רבים מחבריה בתקשורת, פיתחה תסמונת רפלקס מותנה בכל הקשור לנתניהו. תסמונת שאפשר לכנותה בשפה מקצועית "ביביפוביה".

כל דבר שראש הממשלה יגיד או יעשה, יגרור מייד ביקורת, זלזול, לעג ציני ודחייה. שנאה עיוורת, שאין בה יושרה אינטלקטואלית ומקצועית מינימלית. עיוורון, כמו ברומן של ז'וזה סאראמאגו, שעובר מאיש תקשורת אחד למשנהו, עד שרוב הברנז'ה נדבקה בו.

גם אם נתניהו יצטט במדויק את מצע מרצ ויבטיח לפעול על פיו, הם ימצאו שפע פגמים במצע האהוד עליהם. בטוחני שבעתיד סטודנט מחקר לתואר שלישי יכתוב עבודת דוקטורט על המקורות הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים והכלכליים של ה"ביביפוביה".

היהודים נחשבים חכמים, אולי החכמים שבאומות, אך גם עיקשים. את מחיר החוכמה והעיקשות שילמו מנהיגי האומה לדורותיה. משה רבנו היה המנהיג הראשון שלמד את הקושי להנהיג יהודים. ארבעים שנות מסע במדבר לימדו אותו מהן קשיות עורף, חוסר סבלנות ותלונות אינסופיות. בעת החדשה הרצל, בן־גוריון, שרת, אשכול, בגין ואחרים חזרו ולמדו את השיעור על לוח ליבם. עם זאת, איש מהם לא זכה ליחס כה חד־צדדי, נרגן, ביקורתי ופוגעני מצד התקשורת כמו בנימין נתניהו.

האיפוק הבראשיתי של התקשורת מטעם בשנותיה הראשונות של המדינה, התפרץ בעוצמה כאשר עיתונאים ושדרנים הפנימו את הכוח שיש בידם אל מול השלטון. מיעוט קטן וזניח אלקטורלית השתלט לאורך שנים על מוקדי המידע בחברה הישראלית. כל מי שרצה להתקבל לקהיליית התקשורת היה חייב להתקרנף, לאמץ את הדעות המקובלות על זקני הברנז'ה, ובעיקר ליהנות מהעובדה שכולם חושבים אותו הדבר. בכניסה לעולם התקשורת עמד שלט מהבהב וזוהר: "אין כניסה לזרים".

ארבעת המינים

את היחס העוין לנתניהו בתקשורת אפשר לחלק לכמה קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת את המיואשים, בעיקר אנשי תקשורת ותיקים שהיו משוכנעים שיש להם מדינה רשומה על שמם בטאבו. במשך שנים ההגיגים שלהם קבעו את סדר היום הלאומי, והמאמרים המתורגמים שלהם השפיעו על יחס מדינות זרות כלפי מדינת ישראל. בעיניים כלות, כמעט דומעות, הם רואים כיצד מבחירות לבחירות נטל נתניהו מידיהם את הנהגת המדינה. קשה להעריך מה יקרה להם אם נתניהו ייבחר לקדנציה נוספת וישמש ראש הממשלה אותו פרק זמן כמו בן־גוריון. מסופקני אם ברלין מחכה להם.

המיואשים לעולם לא יסלחו לנתניהו על שהרס להם את הסטריאוטיפ של אנשי הימין שעליו עמלו שנים. נתניהו, על פי הקריטריונים המקובלים עליהם, היה צריך להשתייך למשפחה האליטיסטית שלהם - ודווקא הוא כמנהיג הימין הצליח להעמיד אותם בגודלם האמיתי. ראש הממשלה גילה את הסוד הכמוס: מאחורי המילים הגבוהות של הפרשנים מצוי חלל פנוי גדול. הקבוצה השנייה כוללת את שכירי המקלדת - עיתונאים שהעמידו את כישרונם לטובת הטייקונים בעלי העיתונים, שנאלצים לספוג הפסדים כבדים מאז הופעת העיתון "ישראל היום". מהכותרת הראשית ועד מדורי הרכילות והקולינריה, יחפשו רפש ובוץ על מנת לפגוע בנתניהו. כל ידיעת הבל כשרה על מנת להשמיץ תוך כדי ליקוק שפתיים חתולי.

טייקוני התקשורת מאשימים את נתניהו בהפסדים הכספיים שלהם עקב הירידה הדרמטית בתפוצת העיתונים שלהם ומיעוט ההכנסות. מראשית דרכו לעגו הממונים על הטעם הטוב מטעם עצמם, לעיתון "ישראל היום". אולם בינתיים זרמו מיליוני גיליונות דפוס והישראלים הפנימו שאם אפשר לקבל עיתונות טובה בחינם, למה לשלם עבור עיתונים שמוציאים את דיבת הארץ רעה וזורעים ייאוש ומבוכה?

הכלבים ינבחו - והשיירה תעבור

הקבוצה השלישית כוללת את המאתרגים - עיתונאים שזכו למנה גדושה של הדלפות, על בסיס קבוע ומתמשך, מראשי המדינה. עיתונאים שביום שישי כבר ידעו לכתוב על החלטות הממשלה הצפויות ביום ראשון, לפני שהשרים ידעו על סדר היום הצפוי בישיבת הממשלה.

פרסומים שהקנו להם מעמד על בציבור ובברנז'ה, כמו גם פרסים יוקרתיים. תמורת הדלפות נוצרה מערכת ענפה של אתרוג, שפעלה בהצלחה מירבית לאורך שנים ונתנה לכמה פוליטיקאים את התחושה שהם נמצאים מעל לחוק. את המחיר שילמה החברה הישראלית בגירוש יהודים מבתיהם, בבנייה מפלצתית, בהשחתה שלטונית ובשקשוקות רקובות. נתניהו הפסיק את המנהג המגונה של ההדלפות, והמידע נמסר בדרכים המקובלות במדינה מתוקנת - באמצעות דוברות לשכת ראש הממשלה.

הקבוצה הרביעית היא האידיאולוגית. עיתונאים ברדיו ובטלוויזיה, שמאמינים באמונה שלמה ומשיחית שיישום תורת השמאל הוא המפתח לגאולת ישראל. קבוצה שאינה מוכנה שהעובדות יבלבלו אותה. הם הצופים על תורן הטיטניק, שרואים את האונייה מתקרבת אל הקרחון וצועקים בגרון ניחר "שלום עכשיו", "סוציאליזם מייד". שמאל מדיני שדוגל בשיבה לגבולות החידלון של 67', ושמאל כלכלי הניזון מתיאוריות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות.

עיתונאים שממלאים מבוקר עד ערב את רצועות השידור במומחים שהם בפועל תועמלנים, שלא היו מביישים את התקשורת הרוסית הבולשביקית. הם לעולם לא יסלחו לבנימין נתניהו על ששיבש להם את חגיגת השוטים האידיאולוגית. הוא מואשם בכך שהצליח לשכנע את רוב הציבור כי שיבה לקווי 67' היא אסון, ושכלכלה סוציאליסטית מנוונת ופוגעת דווקא בחלשים.

אחרי כל אלה, מה הפלא שהציבור הישראלי איבד את האמון ברבים מכלי התקשורת ומערוצי הטלוויזיה? הישראלים חכמים, כבר אמרנו, וגם עולם התקשורת הולך ומשתנה לנגד עינינו. אפשר להסכים שמובילי התקשורת העוינת ימשיכו לכעוס, להתלהם ולהשמיץ, ובלבד שהימין ינהיג את מדינת ישראל, עוד שנים רבות, כמדינת הלאום של העם היהודי.

מתוך העיתון "ישראל היום"