"בָּנֶיךָ וּבְנתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ ראוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ “(דברים כח:לב) . ענין של אמונה או סתם משהו של אופנה? הנושא בכותרות בכל מיני צורות. יש מאמרי רמיזה ויש שכותבים ברורות.
שווין זכויות, מדינת כל אזרחיה. אלו הנאמנים ואלו שסטו מדרכיה. אלו הדורשים בשלומה של האומה. אלו הרוצים הרג ומהומה. אלו החיים במציאות המאיימת. אלו שעיניהם צרה במדינה חיה בועטת ונושמת. אלו שיסודות האומה הם להם למורי דרך. אלו ששמים מכשולים לכל אורך הדרך. אלו הדוגלים במדינה יהודית על כל זכויותיה. אלו המנצלים את הדמוקרטיה על כל חולשותיה. אלו הרוצים מדינה על קוצו של יו"ד של הלכה. אלו שעדיין נמצאים בעמק הבכא. ועל זה בכא הנביא: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג:כ)
אנחנו יהודים ביישנים, גומלי חסדים רחמנים, אין אנו עם ככל העמים. מקבלים אחריות על פשעי האחרים ואפילו מתנצלים. הבה ונחשוב על כמה כללים. רק כמה ידיעות ומספרים לשם השוואה. נזכור את מספרנו בימי טרום השואה. היינו בערך, או אולי קצת יותר, אם נחשוב בהגיון. משהו כמו שמונה עשרה או יש אומרים עשרים מליון. הפתרון הסופי לא עבד. אבל כמחצית מעמנו אבד. כיום מונים אנחנו בסביבות השנים עשר מליון.
המספרים לא משקרים. זאת תוצאה של מחקר וסקרים. אותו מספר נשאר במשך שבעת העשורים. במקום להכפיל, לשלש או אפילו לרבע. עמנו עדיין מתמודד עם התבוללות בכל רגע. אחוזי ההתבוללות בעולם מרקיעים. ולא יאומן עד היכן הדברים מגיעים. יש ושיעור ההתבוללות עומד על 50 ובקרב הנוער סופרים 75 אחוזים. מדינת "כל אזרחיה" הוא רעיון נשגב. אבל לא עם כאלה שרוצים לתקוע לנו סכין בגב. וברור שאי אפשר לטפל בזה עם חיוך וכבדרך אגב.
מקרה אחד של אבו חאדר האפיל על אין ספור מקרי חבלה והרס. וכל הטענות לקיום הדדי סובלנות ושוויון פשוט דברי הבל וסברות כרס. ברור שכל אדם שוחר לחיות תחת גפנו ותחת תאנתו. אבל שונים הדברים כשאקדח מוצמד תדיר לרקתו. לחיות בדו-קיום עם אויבים שאת השמדתך שמו להם כמטרה. דומה הדבר למקום מגורים בעין הסערה. על הממשלה להפנים. במשרד הקליטה או משרד הפנים. שכמדינה עצמאית וריבונית. צריכה לתת הוראה חד משמעית. שרק היא נותנת רשות למי שרוצה ללכת או למי שבא. בגלל זה יש חוק ,משטרה וגם צבא.
גם אנחנו בימי גלויותינו רצינו שוויון זכויות במדינות השונות. התגובות תמיד היו שונות ומשונות. הצד השוה שבהן שתמיד היינו השעיר לעזאזל או המיעוט הכושל. כיד הדמיון הטובה (או הרעה) של המלך, הקיסר או המושל. כל יהודי ששימש בפרלמנט או במשרה אצל אומות העולם. היה צריך להוכיח שהוא נאמן יותר מכולם. גישה זאת היתה לנו תמיד לרועץ.
אם היה היהודי שר, נגיד, מושל או יועץ. נזכור לדוגמא את מלחמת יום כיפור. שמזכיר המדינה של ארה"ב גם היה סיפור. גם על הטובים מביניהם, כמו דון יצחק אברבנאל, הרמב"ם או הרמב"ן עברה כוס התרעלה. תמיד היו אלו שחיפשו דרך להעליל עלילה. בחסדי שמים ואל נורא עלילה. הצליחו הם איכשהו להנצל מהמכשלה. וידענו שגם אלה עם אותות גבורה מצבא גרמניה ממלחמת העולם הראשונה. היו למאכולת אש לבזיון ומדמנה.
אפריון נמטיה לעומדים על המשמר כמו ארגון "להב"ה" וארגון "יד לאחים". להציל את אחינו ואחיותינו הנופלים והנידחים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מותרות כמו נישואי תערובת. זאת סוגיה פשוטה ובכלל לא מורכבת. יש להזכיר זאת לרוקדי ה"מה יפית" ולכלל יפי הנפש. שיש ויזרקו עלינו קיתונות בוז שופכין ורפש. אבל אצלנו זה ענין של פיקוח נפש. ואלו הטוענים שזה ממש לא הוגן ולא יפה. שישבו בניחותא לעשן נרגילה ולשתות קפה. יעשנו וישתו ולא יפריעו לעמנו מפצעיו להרפא.
לעתים נראה בעליל כי במת הכנסת הפכה לבמה שמותר לחשוב בה בקול ולא רק לשבת. מחשבות אפילות ודבורים שלא שייכים מוצאים בה אוזן קשבת. השיח שהיה אמור להיות ממלכתי ולאומי. הפך להיות זירת התגוששות לכל שיח ערמומי. לא יתכן שאיזה ח"כ דואג פופולוסטי וחביב. ימחזר הסיפור של הפליטים בדרום תל אביב. בגבול החוצץ בין מקסיקו וארה"ב הנאורה והגדולה . שמו זקיפים ושומרים וגדר ענקית בגודלה. וזה ללא הברחות של מתאבדים או חורשי רעה. רק כאלו הרוצים לחם לפי הטף ולעבוד לפי השעה. ומדוע שמדינת ישראל תרשה לפליטים כאלה או אחרים. וממש ללא חשיבות צבע העור או הבדלים אחרים.
סדר גודל של ייבוא עובדים מארצות הפיליפינים, תאילנד או שאר ארצות תבל. רק מכין לא רק את עמוד התליה שלנו אלא גם את החבל. ולא יאמר אותו משכיל שדברים אלה דברי הבל. ראה נא גם ראה את הקורות לאור היום בחוצות תל אביב. ונראה שדבור על צדק ויושר והתחשבות זה עניין של תחביב. ראו נא גם ראו מה קורה כשהמוסלמים מדברים על אביב. וכבר נשמעו בחוצות הערים על שכר העבודה לעובדים הזרים. מדינה הרוצה לעבוד על זהות. אל לה ליפול ברשת ההזדהות. אם היא רוצה להנצל. אין מקום להתנצל.
המציאות של הישוב הארצישראלי מאד מורכבת. שילוב הדתות בה במשך הדורות עוד הוסיף לתסבוכת. ממסעי הצלב מהצלבנים בסוף מערב. דרך הכיבוש שלא מן הדין. שהיה בזמנו של צלאח-א-דין. העותומנים בעלי הדמיון. שכמעט הורידו את ארצנו לטמיון. והכובש הקיסר הצרפתי בשם נפוליון. שרצה להחזיר עטרה ליושנה בשם השוויון. למרות כל זאת הגענו ובנינו מעל כל הגיון. הכמיהה לארץ ציון וירושלים מובעת בעל פה ובכתב. מורשתנו על הארץ באה ישירות מן התנ"ך. ומה לנו מכל הדעות אם "פרט קטן" זה מהם נשכח. ללמוד תמיד אפשר וצריכים. רק נחוצים מורי דרך מוכשרים אשר את הדור מדריכים. ולמה לנו לרעות בשדות זרים.
אחריות עם ישראל היא למורשת. תשומת לב מיוחדת היא דורשת. עוד יבואו ימים של עליה לרגל לבית המקדש. למקום אשר מימי קדם מקודש. ויש כאלה שעדיין לא ידעו נכוחה. ומתפלאים על כל נצחון והצלחה. ירחם ה' עליהם ויוציאם מצרה לרוחה. החשוב לדעת ברור את כל זה ולא להתבלבל. וודאי שמוזהרים אנו מלהתבולל. ואם אינך יודע מה לומר ומה להוסיף. אמרו חז"ל, "שב ואל תעשה עדיף". האחריות היא לאומית על כל המשתמע. ובפירוש אסור לומר, לא מבין, לא יודע. בעיקרון הייתי חושב ש"בפלטרין של מלך". יהיו ממש בודדים שיסטו מן הדרך. וכמו שצוטט כאן בשורה הראשונה. "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר... ואין לאל ידיך". אין הכוונה רק להריגה או לעבדות. הכוונה היא גם בפשיטות לתערובת והתבוללות. כל ישראל ערבים זה בזה. ואין הדעת סובלת שיהיה דבר כזה. הההבדל המהותי הוא שמבלבול אפשר לצאת אבל מהתבוללות אין מי שיצא. חג שמח.