האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, נאסר על ידי הבולשת הרוסית, ב'עוון' הפצת היהדות במסירות נפש תחת שלטון האימים הקומוניסטי. באותם ימים, הרגו הקומוניסטים מיליונים רבים ממתנגדיהם, והרבי שהיה ראש וראשון למפיצי היהדות, היה נתון בסכנת חיים וודאית ומיידית.
באחד משלבי החקירה, כשהרבי לא השביע את רצונם של חוקריו, שלף אחד מהם אקדח, כיוונו לראשו של הרבי, ואמר:
"הצעצוע הזה כבר גרם להרבה אנשים לדבר".
הרבי ענה לו בשלווה – "הצעצוע הזה מפחיד אנשים שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, אבל לא מי שיש לו אלוקים אחד ושני עולמות"...
משפט תמציתי, המקפל בחובו את אחד מסודות הנצח של עוצמתם של ישראל, לעמוד ולצלוח את כל שונאינו ורודפינו.
בימים אלה, עת משנאי ה' וישראל מרימים ראש, ומגלים את פרצופם האמיתי בהרג יהודים קדושים הי"ד. ושוב, כמו בסיבובים קודמים, עולה ומתבררת הנקודה ששורש המאבק הוא מסביב לירושלים ולהר בית קודשנו, שהרי המאבק אינו מאבק לאומי חיצוני, כי אם מאבק על נקודת אחיזת הקדושה בעולם – מקום השראת השכינה, ירושלים והמקדש.
בימים אלה, מנסים אויבינו לייאש אותנו, באומרם – 'אנו אוהבים את המוות, כשם שאתם אוהבים את החיים'. ויש מתוכנו הנבהלים ואומרים – אם כך, אין סיכוי לנצח את אויבינו, שהרי אין הם יראים מהמוות, ואין בידינו אמצעי שבכוחו להרתיעם ולייראם.
אולם, עמוקי לבב יודעים שבאמת – אין לפחד כלל. דווקא העובדה שאנו אוהבים את החיים, ושונאינו אוהבים את המוות, תוביל בסוף לנצחוננו. המוות אין בו כוח לחזק אומה לטווח רחוק, הוא הופך אותה לעם של מוות – עם שלא בונה ולא יוצר, עם שלא מעמיד צאצאים, עם רקוב שיפול לבסוף (ואכן, המציאות מוכיחה שהאסלאם המפואר של העת העתיקה שקע בסוף לניוון עמוק, והשאיר את הפיתוח המדעי למחוזות אחרים, וסופו שנוצח ושקע. ובנוסף – כידוע, 'הערבי אינו בן המדבר, כי אם אבי המדבר', מנציח את השממה ולא מפתח את המקום).
האסלאם מרגיש בחולשת תאוות המוות, ולפיכך – הוא מבטיח ל'שהיד' – חיים שטופי זימה ותענוגות בשרים, כביכול – שיא החיים. אולם כבר עמד הרמב"ם (הלכות תשובה ח, ו) על גודל טעותם, שהרי התענוג עליו הם מדברים הוא תענוג הגוף, ובעולם הבא חיה רק הנשמה, נמצא שהם אוחזים רק בחיים קצרי מועד – חיי הגוף אשר ימות לבסוף, ונמצא שכל חייהם סובבים סביב המוות. "רשעים בחייהם קרויים מתים".
מולם, עומדים אנו עם ישראל, עם תאב חיים. לכאורה, זו חולשתנו, שהרי אפשר להפחידנו בעזרת המוות. וודאי, כאנשים פרטיים, עדיין איננו במדרגתו של אדמור הריי"צ, המביט באקדח ואינו מפחד. אולם, כעם באופן כללי – תאוות החיים שלנו תנצח את תאוות המוות של אויבינו.
אנו מאמינים באלוקים אחד ובשני עולמות. אנו מאמינים בחיים שלאחר המוות, בנשמה הרוחנית והנצחית, שאף לאחר מות הגוף תמשיך ותחיה. אוהבי חיים אנו – חיי העולם הזה, וחיי עולם הבא, ושניהם מבוססים על החיים האמיתיים והנצחיים, חיי הנשמה, חיים המחוברים לאלוקים אחד. "צדיקים במיתתם קרויים חיים". כאשר פוגעים, חלילה, באחד מאיתנו, אנו מוסיפים חיים בעולם. משתרשים יותר חזק בארצנו.
עניין זה מובלט בפרשתנו. בפרשה הקודמת הצטווה אברהם לעקוד את יצחק, כביכול – לעבוד את האלוקים במוות. בהמשך, מתברר שאין זו דרך ה', ויצחק שב לחיים. אולם, בשובו של אברהם ממקום העקידה, מתברר שיש מי ששילם על העקידה בחייו – שרה אימנו. "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י בראשית כג, ב).
שרה היא היהודי(ה) הראשון שמת בעולם. והנה, מוות זה שב ומתהפך לחיים. ראשית – בשם הפרשה, "ויהיו חיי שרה", מוכתרת הפרשייה בחיים. ושנית – אברהם הופך את מותה של שרה, לתחילת השתרשות עם ישראל החי באדמתו. הרכישה הראשונה של ישראל בארצם, רכישת מערת המכפלה, אחוזת הקבר ההופכת לאבן פינה לחיי ישראל בארצו.
מערת המכפלה היא פתח גן עדן, מקום חיבור שני העולמות לחיים נצחיים. ומקום המקדש (כפי שביארנו בבמה זו בעבר) הוא מקום גן עדן בעולמנו. במרכז מקום המקדש, שוכנת אבן השתייה, שממנה הושתת והחלו חיי העולם.
על אבן זו כבר נאמר בזוהר הקדוש – 'אוי לך האבן הקדושה, שעתידים הגויים להניח עלייך את מתיהם', ואכן בעוונותינו כיום כשיוצאות הלוויות מהר הבית, הערבים מניחים את מתיהם על הסלע – אבן השתייה. בכך הם מבטאים ששורש העולם מצוי אצלם במוות, וסופם ליפול ולהיאבד.
מולם שבים ומכריזים אנו ישראל קדושים את אמונתנו הגדלה בחיי הנצח המפכים עד עולם ממקום המקדש, (תהילים קלג, ג) "כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם (בציון – מקום המקדש) ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם".