בנוהג שבעולם, גבורה נתפסת בעייני הבריות כזו שבאה לידי ביטוי בשדה הקרב. את הצל"ש מקבל בדרך כלל זה שאוזר עוז ומסתער על עמדת מקלע יורקת אש, או נחל ץ לעזרת חברו הפצוע, גם שמסכן בכך את חייו.
נראה, שמלבד הצל"ש הראוי בהחלט לאותם לוחמים המחרפים את נפשם, חז"ל ה יו מעניקים צל"ש לקבוצת גיבורים נוספת. כך מלמדים אותנו חכמינו: " איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (אבות ד,א). גיבור הוא השולט על כוחותיו הפנימיים, מכוונם ומתעל אותם לאפיקים חיוביים. בהיותה תמידית, ללא מנוחה של רגע, הופכת התמודדותו לקשה ומאתגרת.
דוגמא לכך בפרשתנו, כשאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף. ויוסף, למרות שהיה בשנות בחרותו, רווק, בודד וללא אב ואם, לא נענה להפצרותיה החוזרות ונשנות מדי יום. אומרים חז"ל שכוחו של יוסף נבע מכך שראה בעת שהתמודד עם יצרו, את דמות דיוקנו של אביו. כלומר, יוסף הבין שהוא נצר למשפחה בעלת ערכים שממנה עתיד לצאת עם גדול שעניינו הוא הצדק, המוסר וערכים נעלים, ואל לו לפגום מהלך היסטורי שכזה.
המקור שממנו שאב יוסף את כוחו, הוא זה הכללי, המחובר אל משהו שהוא יותר גדול מכל אחד ואחד מאיתנו, והוא עם ישראל ומורשתו.