"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסך ועל נפלאותיך ועל ישועתך".
מתפילה זו של אחרי הדלקת הנרות אנו למדים שעצם הדלקת הנרות היא הבעת הודאה להשי"ת, מלבד אמירת "על הניסים" ותפילת "הלל". ויש להתבונן ולהבין מה ביטוי ההודאה שיש בהדלקת הנרות? כמו שאנו אומרים: "אלא לראותן בלבד" – תפקידנו להתבונן ולהעמיק בנרות הללו!
הגמ' במסכת שבת (כא) אומרת: תנו רבנן כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
המפרשים הרבו להקשות על גמרא זו. ראשית, מדוע נקבע יום טוב בהלל והודאה על נס "פח השמן" ולא על הנס: "שמסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", שזהו לכאורה עיקר הנס? ועוד, כלל קבעו רבותינו שאין הקב"ה עושה נס בכדי, ולכל נס יש מטרה, ואם כך מהו היעוד של נס פח השמן? נס המלחמה היה חיוני ומבלעדיו עם ישראל היה חרב, אך לשם מה נס פח השמן? עוד יש להבין מה ראו היוונים כשנכנסו להיכל לטמאות את כל השמנים, כך שלא נמצא אלא פח אחד של שמן מונח בחותמו של כהן גדול. וכי לא היה להם מה לעשות באותו זמן רק לגשת ולטמא שמנים?
כאשר מתבוננים בהיסטוריה של עמנו רואים כי קיומנו תלוי בהיבדלותנו מאומות העולם, וכל התחברות עם גויים במלוכות ובארצות אחרות הביאונו להשמדה וכיליון. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". עמים גדולים, מעצמות אדירות אשר אחזו בשלטון, התנוונו וירדו מהזירה הבינלאומית, ורק עם ישראל – פח אחד של שמן נשאר נקי ושלם. ומה הסוד שלו? "חותמו של כהן גדול", השומר על היחודיות וההבדלות שלנו.
אצל יעקב אבינו בפגישתו עם עשו אחיו כאשר שב מחרן, נאמר "וירץ לקראתו ויחבקהו וייפול על צווארו וישקהו"(בראשית לג). אומר המדרש "נקוד על וישקהו מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר רבי ינאי אם כן למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צווארו של יעקב אבינו שיש וקהו שיניו של אותו רשע". חז"ל למדונו במדרש זה על שתי שיטות שאויבינו נוקטים נגדנו. האחד נשיכה של ממש, שנגד זה יעקב מגיב בחזקה והצוואר נעשה לאבן. אולם לעשיו יש דרך שניה קשה ומסוכנת. נשיקה עם כל הלב, לקרבו אליו ולהסיר ממנו את אמונתו. "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". מבחינת שריפת נשמה וגוף קיים, ושיטה זו לצערנו הוכיחה את עצמה בהכחדת חלקים מגוף האומה, כאשר עמנו נבלע בין הגויים בארצות אחרות ולבסוף בא עשיו וכילם.
חז"ל מסבירים כי מלכות יון נקטה בדרך השנייה. היא פעלה בדרך של: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". וכדברי המדרש – "..וחשך על פני תהום" – זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל'. באותה תקופה היו לישראל אויבים מבית ומחוץ, אויבים מחוץ – היוונים, ואויבים מבית – המתייוונים, אשר שניהם כאחד ניסו למחות את ישראל הרוחנית, בדרך של היטמעות בין האומות. אולם המכבים – מתתיהו ובניו אשר ידעו את סוד קיומו של עם ישראל לחמו נגדם.
נס "פח השמן" מסמל מלחמה זו – כמו שנאמר במדרש (פר' כי תבוא) "ישראל נמשלו לשמן מה השמן מובדל משאר משקין (שמן מעורב במשקה אחר הוא נעשה עליון) כך ישראל מובדלין משאר העמים". כך שהשמן מבטא את ההתבדלות מההתייוונות ומהתרבות הקלוקלת. כוונת היוונים לטמא את השמן היה כדי לבטל את ההיבדלות של בני ישראל מהתרבות היוונית. ויעודו של נס פח השמן מבטא את סוד הניצחון, כאשר נשארנו "עם לבדד ישכון".
חז"ל במסכת שבת ידעו מה אירע בכ"ה בכסלו, אך כיוונו בשאלתם מהו עיקרו של נס – פח השמן או ניצחון הגבורה? ועל כך השיבו: כי חשיבותו של חג החנוכה הוא "נס השמן" המסמל את ייחודו של עם ישראל ש"לא ככל העמים בית ישראל". כי היוונים ידעו שכדי להשמיד את עם ישראל ולהצליח בזה, ראשית יש "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" – להשמידם רוחנית ולהבליעם בין האומות. לא לאפשר להם להיות מובדלים, אלא "לכו ונכחידם מגוי" ואז "לא ייזכר שם ישראל עוד". נס השמן מסמל את מאבקם העמוק של בית חשמונאי ומלמדנו לדורות את סוד קיומו של עם ישראל. ומשום כך הוא עיקרו של ימים אלו.
בחודש חשוון שנת תש"א, שבעה שבועות לפני הסתלקותו לשמי מרומים של רבי מנחם מענדיל מווישווא זצ"ל "בעל השארית מנחם" זכו יהודי העיר "חוסט" לביקורו. היו אלו ימים קשים לישראל, החיה הנאצית הגבירה את אחיזתה בחבל ארץ זה וציפורניה החלו לקעקע ולשבש את החיים היהודיים. למרות המצב הקשה נעתר הרבי מווישאווא להפצרות חסידיו והגיע לשבות בעירם פרשת "חיי שרה". היה זה חיזוק היסטורי מיוחד במינו עבורם. כשהרבי משמיע שיחות קודש גדושות חיזוק ואמונה. בשולחנותיו הטהורים כמו גם בדרשותיו ההמוניות בבית הכנסת העריף טללי נוחם על יהודי העיר.
בדברים שנשא בשעת סעודה שלישית השמיע הרבי את כאבו ודאגתו לנוכח המצב של העם היהודי בשעה זו. בין היתר דרש את הפסוק: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (בראשית לב, יא). וכך אמר: במשך שנים רבות נערכות מלחמות עקובות מדם בין אומות העולם . והנה בכל הדורות שהייתה סכנה מרחפת על עם ישראל, היו צדיקי הדורות מביעים את דעתם מי ינצח במלחמה. אולם יעקב אבינו ראה ברוח הקודש את מה שעתיד להתרחש בדורנו, כאשר שתי מעצמות מתגוששות ביניהם, ואין באחד מהם מעלה על פני חברו. שניהם רעים ומסוכנים לעם ישראל באותה מידה. הגרמנים אומרים בגלוי שהם מבקשים להשמידנו, והרוסים אף הם מזה שלושים שנה נלחמים להכחידנו רוחנית, נועלים את בתי כנסיות בתי מדרשות ומקוואות.
על זה התפלל יעקב אבינו, "הציליני נא מיד אחי"- רמז לעם הרוסי שמציג עצמו כאח וחבר. ולמעשה ליבם מלא רשעות ומבקשים להרוס את הדת. "מיד עשו"- אלו הם הגרמנים שרוצים להשמידנו בגוף. "כי ירא אנוכי"- מוסב על הרוסים, שמבקשים לערער את הציווי הראשון: "אנוכי ה' אלוקיך". ואילו מ"עשו" הם הנאצים הגרמנים , ירא אני שמא יבוא "והכני אם על הבנים"...
אלו היו דבריו המרעידים של הרבי מווישאווא באותו ביקור, שהשמיע ליהודי העיר שבאותו שלב לא שמעו עדיין על תאי הגזים והקרמטוריומים למיניהם.
נס החנוכה מבטא את שתי הנצחונות גם מול אויבים המבקשים להשמיד ולהרוג וגם מול אלו שמבקשים להשכיחם תורתך. אך המלחמה על הרוח היא מסוכנת יותר, כי היא הכוח לשמור על עם ישראל.
אכן "הנרות הללו" – המסמלות את ייחודיותו של עם ישראל והגאווה היהודית, הם מבטאים הלל והודאה על כך שנשארנו באמונתנו ושמרנו על ייחודנו. חג החנוכה שבו אנו חוגגים אותו רק בדברים רוחניים מסמל את נס הגאולה הרוחנית. ייחודו של השמן מלמד על ייחודו של עמנו. כאשר עמנו מובדל מן הגויים. למרות רצון אויבינו לכלותינו – נוכל להם.