בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דיבוריו של יעקב עם בניו בעת ההיא, במילים: "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת בשבילו.
האומנם יש בדברי יעקב אבינו רק ברכה, והרי אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה? גם אצל שאר האחים איננו מוצאים בכולם ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותו, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות? זאת ועוד, מדוע בכלל יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי לכאורה בעת פרידה, זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?
ברכתו של צדיק פועלת מכוח תפילת הצדיק על מבקשי ברכתו. תפילתו נשמעת יותר ומתקבלת עקב קרבתו לאלוקים, בבחינת: "צדיק גוזר וה' מקיים". אולם בעומק ברכת הצדיק ישנו רובד נוסף. צדיק אמיתי רואה את העומד לפניו לא רק בעיניים עכשוויות אלא בעיקר בעיניים הצופיות למרחוק. הצדיק אשר האדם מבקש את ברכתו אינו רק מברך את האדם ומתפלל להצלחתו, אלא מסתכל בעומק אישיותו של האדם, ובעיני הקודש שלו הוא מעמיק לברר את שורש נפשו ונשמתו של מבקש הברכה, ובהתאם לכך הוא מברך ומתפלל.
העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כי כל מה שישנם אנשים שאינם מצליחים כי הם אינם עובדים לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלהם. דבר זה נרמז בפסוק (שמות י): "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", שכאשר יהודי נמצא במושבו- במקומו הטבעי, אזי הוא מאיר.
זה יסוד של עולם החינוך. יש תלמיד שאינו מצליח במקום מסוים ובסדרי לימוד מסוימים, ולפתע פתאום הוא מתחיל לצמוח ולפרוח ולהאיר. מה קרה? הוא פשוט שינה את המקום או את הסגנון. בתחילת דרכו הוא למד ופעל לפי דפוס מסוים שלא היה לפי תכונתו או שורש נשמתו, אך ברגע שהגדירו נכון את כוחותיו והתאימו את משימותיו ומטלותיו בהתאם לאישיותו הוא התחיל לצמוח.
כך פירשו צדיקים: 'ברכה' הוא מלשון 'בריכה' היינו המשכה לפי הכלים שיצר ובנה. וזה מה שעשה יעקב אבינו לעת הסתלקותו- הוא הגדיר לכל אחד את כליו, וממילא נמשך אליו שפע כראוי.
זו גם הסיבה שאמר לראובן 'פחז כמים' דווקא בעת פרידתו מן העולם. כיון שבעבר השתמש בזה לרעה, הזהיר אותו משימוש בתכונה זו בצורה שלילית. זה אפוא תפקיד הברכות להעמיד את האדם על כוחותיו, ושיעשה בהם את השימוש הטוב ביותר שניתן.
על פי זה מבארים את דברי הפסוק (בראשית מה, כב): "לכולם נתן לאיש חליפות ושמלות ולבנימין נתן ... וחמש חליפות שמלות". ומקשה הגמרא (מגילה טז, ב) וכי אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו? שהרי במה שנתן יעקב ליוסף כתונת פסים יתר על אחיו גרם קנאה בין האחים, ואיך חזר יוסף ועשה כן ונתן לבנימין חמש חליפות יתר על האחים? ומתרצת הגמרא: אמר רבי בנימין בר יפת רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".
ויש להבין, הרי המציאות שניתן לבנימין יותר חליפות מהאחים, גם אם יש בזה רמז לעתיד, ובכך גורם בפועל לקנאה? וכי ליעקב לא היה סיבה לתת ליוסף כתונת פסים, ובכל זאת נגרם נזק במה שנתן ליוסף יתר על האחים, מה אם כן עושה הרמז לעתיד אודות שלא יהיה בו קנאה?
אלא, שכאשר משבחים ומבליטים לטובה אדם על הישגיו בעבר הרי זה גורם קנאה. אך אם משבחים אותו כדי להעמידו על עתידו וכוחותיו בעתיד אין זה גורם לקנאה. שהרי כל אחד יכול וצריך לממש כוחותיו לפי תכונותיו. וזהו ביאור הגמרא שמה שנתן לו חמש חליפות הוא להעמידו על הכוח החבוי שיש בו שממנו יצא מרדכי הצדיק.
דברים אלו מפורשים בדברי ה'אור החיים' הק' על הפסוק (מט, כח) "ויברך אותם איש אשר כברכתו" – 'פירוש כברכתו הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה, יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך, ולא הפך המסילות'.
הנביא ישעיהו (נ"א, א'-ב') פונה אל כלל ישראל: "שמעו אלי ... מבקשי ה', הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו ...". הנביא מבקש מאיתנו כי נסתכל לאחור אל העבר שלנו אל שורש ויסוד אומתנו, הביטו אל אברהם אביכם וכו'. ומהו השבח שאותו בוחר הנביא ישעיהו לתאר את מעלתו של אברהם אבינו? "כי אחד קראתיו". מתוך כל השגותיו ודרגותיו הרוחניות של אברהם אבינו המילה אשר כוללת בתוכה את כל מהותו של אברהם אבינו היא "אחד". כוונתו מלשון "מיוחד"- ייחודיות. כלומר שיידע להשתמש בכלים היסודיים שלו לעבודת ה' ולשליחותו בעולם.
לכל אחד מאיתנו ישנם תכונות וכישורים מיוחדים. עלינו לעבוד את הקב"ה לפי כוחותינו ויחודיותינו. לפי הכלים שנתנו לנו מן השמים. התביעה על האדם היא אינה אם ניצלת את מעלות השני אלא האם ניצלת את כל כוחותיך וייחודך? וכמו שמובא בשם הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע שאמר על עצמו כי בשמים לא יתבעו אותי למה לא הייתי כאחי ה'נועם אלימלך' אלא למה לא היית עצמך.
בזה ביארו את דברי הגמרא בברכות (י"ז, ע"ב) "כי הוו מפטרי רבנן מבי רב אמי ואמרי לה מבי רב חנינא אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך". והיינו שכאשר היו נפטרים רבנן ושבים כל אחד לארצו היו מברכים איש את רעהו "עולמך תראה בחייך". מהו אותו 'עולמך'? וכי יש עולם לכל אחד ואחד? והתירוץ הוא כדברינו, שלכל אחד ואחד יש את עולמו שנבנה לו כפי כוחותיו וכישרונותיו, וזהו עולמו הפרטי של כל אדם ואדם. הברכה היא שיוכל לראות את עולמו גודל ופורח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה.