בפרשה נאמר: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". ה'אור החיים' הק' מפרש: אם ראית שיש לך כסף הרבה, יותר ממה שאתה צריך לעצמך, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק של אחרים, שהוא העני עמך. וזה 'לא תהיה לו כנושה' – רמז שלא יתנשא ויתגדל על העני כשהוא נותן לו, כי משלו הוא נותן לו. כלומר, מי שזכה לעושר מהקב"ה הוא בכדי שייטיב עם העניים.
ממשיכה התורה: "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו... כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי..." (שמות כ"ב כ"ד – כ"ו). כשהמלווה לוקח מהלווה העני את בגדיו או את מצעיו כמשכון, הוא מצווה להשיב את המשכון לעני - הלווה בזמן שהוא נצרך אליו. כסות יום ליום, וכסות לילה ללילה, למרות שבכך הוא מעמיד בסיכון את החזר ההלוואה.
התורה אינה מסתפקת בציווי זה בלבד, אלא מוסיפה הסבר שלם בטעמי המצווה: "כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב... מוצאים אנו כאן דבר נדיר שלא מצאנו בשום מקום בתורה. כביכול הכתוב מנמק את המצווה כדי לעורר חמלת המלווה. נוסח זה מתאים לרב המוכיח את בני העיר על כך שאין בליבם די רחמנות על המסכנים שבעירם, אך התורה שהיא מקור סמכות החוק, ההוראה והדין, מדוע צריכה להשתמש בהסבר והתנצלות למלווה, לעומת יתר מצוות התורה שאין בהם הסבר וטעם?
ובכלל יש להבין, האם לא די בכך שהמלווה בטוב לבו נתן הלוואה לעני, האם עכשיו הוא גם צריך להטריד עצמו יום יום בלקיחת המשכון והחזרתו? הרי מעשה זה אולי יביא את המלווה שהתברך בכסף יותר מכדי מחייתו, להחלטה שאינו רוצה להתעסק עם דבר מסוג זה?
עונה על כך הספורנו כמשנתו של בעל ה'אור החיים' הק': שאמנם הלווה אינו יכול לצעוק עליך, שהרי הוא חייב לך. מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש – על ידך, אתן לו קצת ממה שחננתי אותך יותר על סיפוקך, כדי שתוכל לפרנס בו אחרים. וממשיך הספורנו: "כי חנון אני" – והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי. לפיכך – טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט באופן שיתמיד לך את החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים.
כל מה שהאדם מקבל יותר מכדי סיפוקו מה' יתברך, הוא כדי שירחם על הנזקק ויפרנסו, אם בצדקה וסיוע ואם בהלוואה. אך כאשר האדם מנסה להשמט מהמשימה תילקח ממנו תוספת זו! על כן כדאי לו לאדם להיות בעל חסד נותן ומלווה כדי שיהווה צינור לשפע הא-לוקי.
מובן א"כ עתה הפרוט שהתורה מפרטת בקשיי הלווה הממושכן. זה לא בא בשביל להסביר לנו את סיבת החובה להלוות מבלי למשכן כסות יום וכסות לילה, אלא כדי ללמדנו איך סדר חלוקת המשאבים בעולם, ואיך הכל יכול להשתנות ברגע, כך שהאדם צריך להיות זהיר בפני השינוי האפשרי.
אם כך מדוע באמת התורה מתירה לאדם לקחת משכון כשזוהי כסותו לבדו. איזה ערך יש למשכון מסוג זה לאלץ את הלווה להחזיר את ההלוואה כאשר המלווה כל יום צריך להחזיר את המשכון?
מסופר על רב שבקהילתו היו משפחות שלא היה להם כסף לקנות עצים לחמם את ביתם, עד שבני הבית כמעט קפאו מהקור ששרר בחורף .
הרב שחש את מצוקת קהילתו החליט לפנות לגבירים של העיירה, כדי שיתנו מכספם לצורך זה. מה עשה? הוא התלבש היטב והתחיל לדפוק בדלתותיהם. הגביר שראה את הרב, פתח את הדלת והזמינו לסלון ביתו לשמוע מה רצון הרב? אך הרב השיב שמדובר על שיחה של דקה – שתיים ומשך את הגביר לפתח ביתו כשהוא מדבר אתו על עניינים אחרים לגמרי. הגביר מנסה כל העת להכניס את הרב לבית, קר לו. אך הרב כל הזמן אומר שעוד דקה הוא עוזב ואין טעם להיכנס. לאחר דקות ארוכות הסכים הרב להיכנס לבית כשהוא מסביר לגביר את מטרת שליחותו לגייס כסף לעניים לחמם את ביתם.
שאל הגביר את הרב מדוע הוא לא יכול היה להסביר לו זאת בסלון, בבית המחומם, והוא ניהל איתו דו – שיח במשך דקות ארוכות, כשהוא קופא מקור, לעומת הרב הלבוש היטב?
השיב לו הרב: ידעתי שברגע שאכנס לביתך ואסביר לך את שליחותי לא תבין כל כך את מצוקת אחיך. רק לאחר שחשת על בשרך את הקור, פניתי אליך לבקשת עזרה, כי עכשיו אתה מבין טוב יותר את מצוקת בני העיירה העניים.
זאת הסיבה שהתורה מצריכה את המלווה כל יום להחזיר את המשכון, על מנת שהעשיר יחוש את העני ויבין כי מצבו הוא שיש לו כסות אחת, שהיא השמלה לעורו, ורק עמה הוא שוכב. ההתעסקות היום – יומית בזה תביא את העשיר להבין כי העני עמך, יש לו חובה לא רק להלוות אלא גם לתמוך ולסייע, כי יש לעני חלק במה שהקב"ה נתן לך העשיר.