בכובד ראש ניגש הממציא למשימתו. כעת, לאחר שנים של התרוצצויות ותחנונים, כשהשיג תקציב מצומצם למימוש המצאתו, עליו להשלים את משימתו בשלמות ודייקנות. יחד עם צוות עוזריו, הוא בנה את הצוללת שלב אחרי שלב. הוא נצמד לתוכניות, והכניס את הברזל ושאר החומרים, בהתאם לחישובי הלחץ והנפח המדויקים.
והנה, הגיע היום המיוחל. הצוללת הניסיונית הושקה במים לעיני קהל ספקן, צללה, ביצעה את משימותיה, ו... עלתה. החלום הפך למציאות. כל עיתוני המדינה היללו את הממציא הגאוני, וחלקו לו תהילות ותשבחות.
אולם, הייתה זו רק צוללת קטנה וניסיונית. עדיין המשימה העיקרית לפניו – בניית צוללת אמיתית ויעילה. נישא על גלי ההצלחה, קיבל הממציא תקציב משמעותי יותר לבנות את הצוללת המבצעית – חלום חייו.
התקציב גדל, אך עדיין הספיק בצמצום למשימה. וכך מצא הממציא את עצמו מתעמת יום יום עם צוות עוזריו. הממציא העדיף לא לקחת סיכונים, להיצמד לתוכניות המקוריות, ולהכניס את הכמויות המתאימות. אולם, עוזריו טענו בלהט, שאפשר להפחית בכמויות הברזל היקר, ובכך לחסוך כסף. בלב כבד, נעתר הממציא להפצרותיהם, וחתם על השקת הצוללת בכמויות המופחתות.
והנה, הגיע יום ההשקה. בתחושת גאווה וביטחון הגיעו רבי המדינה לצפות בהמצאה הגאונית, שתצעיד את מדינתם לפני שאר המדינות. הצוות נכנס לצוללת, צלל ו... אזעקה. הצוללת החלה להימעך פנימה במהירות. הדפנות לא עמדו בלחץ המים... וההמצאה כולה הפכה מהצלחה ללעג וקלס.
לא הועילו הסבריו המלומדים של הממציא על כך שהתוכנית טובה והטעות היא בכמויות. בעיני האנשים, חלום הצוללת הפך לחלום הזוי. תקציבו נשלל, והכל ירד לטמיון.
סיפור אמיתי זה הוא דוגמא טובה לכך, שבמערכת המורכבת מפסיפס של חלקים, אם הוצאת את אחד החלקים, המערכת כולה קורסת.
בסיפור זה נזכרתי בהקשר לפרשת משפטים, וביתר דיוק – בקשר ליתרון המשפט העברי התורני על מערכת המשפט של מדינת ישראל.
כידוע, נשמת אפה של הדמוקרטיה הוא עקרון הפרדת הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בעשרות השנים האחרונות, נפרץ במדינת ישראל עיקרון זה, ומערכת המשפט הולכת והופכת את עצמה לרשות על, שמתערבת במעשי הרשויות האחרות – הכנסת והממשלה.
אי הנחת של העם מהשתלטות כוחנית זו הוא מן המפורסמות, ובאה לידי ביטוי בירידה המתמשכת בסקרים באמון הציבור במערכת המשפט. בשנים האחרונות, החלו להישמע גם בכנסת קולות של אי נחת ממצב זה, והוחל חקיקת חוקים לתקן את המעוות.
ברצוני להציע מבט מזווית אחרת בעניין זה, מתוך השוואה להפרדת הרשויות על פי התורה. גם התורה יצרה רשויות שונות – מלך וסנהדרין, (אליהם הצטרפה במהלך הדורות גם רשות עירונית – 'שבעת טובי העיר').
במבט ראשוני – המלך הוא הרשות המבצעת, והסנהדרין ובתי הדין הם הרשות השופטת. לכאורה אין רשות מחוקקת, כי את החוקים קבע הקב"ה בתורתו הקדושה, ואין צורך ברשות כזו. נמצא, שהכנסת היא הרשות 'המיותרת' היחידה.
אולם מבט ראשוני זה אינו מדויק. התורה הותירה מרחב גדול, שממתין לחוקים ותקנות שיחקקו במהלך הדורות. סמכות מחוקקת זו חולקה בין הרשויות השופטת והמבצעת. (לדוגמא – אין דיני תעבורה על פי התורה. האם מישהו יעלה על הדעת שמדין פיקוח נפש, לא יתוקנו חוקי תעבורה כחובת ציות לרמזור אדום ועוד?). כך אנו מוצאים את גזירות דרבנן, שהם למעשה החוקים שחוקקו הסנהדרין ובתי הדין. גם בדיני נזיקין, העוסקים בקשרים הממוניים של בני אדם, נותר מקום נרחב לשיקול דעתם ותקנותיהם של החכמים. סמכויות חקיקה אחרות ניתנו למלך. בכוחו להטיל מיסים שונים, לגזור גזירות מלך כמופיע בספר שמואל, וכל המפר חוקים אלו יענש כמורד במלכות.
אם כן, התורה לא יצרה רשות מחוקקת, והעדיפה לפזר סמכות זו לרשויות השופטת והמבצעת. בפשטות, הסיבה לכך כדי שנזכור שהמחוקק העיקרי הוא בורא עולם. ובמילים אחרות – חוקים 'קטנים' יכול האדם לחוקק, אך את 'החוקה' היסודית יוצר בורא עולם, כי היא זו שמתווה את הכיוון המוסרי היסודי, וזאת יכול להתוות רק בורא עולם.
ומכאן, לבלבול הקיים בימינו. התבוננות באופי ההתערבות של בית המשפט בעבודת הכנסת, מעלה שבית המשפט לא מנסה לחוקק חוקים חדשים, אלא מתיימר להוות גוף מוסרי עליון, שקובע את החוקה היסודית שממנה תגזור הכנסת את החוקים 'הקטנים'.
במילים אחרות – בית המשפט לא מתיימר להחליף את הכנסת, אלא להחליף את... בורא העולם ותורתו הקדושה. הוויכוח העיקרי בין הכנסת לבית המשפט נסוב סביב השאלה – האם המצפן המוסרי הוא בידי העם או בידי 'הציבור הנאור' בחשיבתו המתקדמת הקולעת ל'אמת'.
אולי עדיף רצון העם מרצון ה'ציבור הנאור'. אך האמת היא, שהרשויות ימשיכו להתקוטט זו עם זו, עד שנגיע לאמת העקרונית, שלעם ישראל – עם ה', יש רק מצפן מוסרי אחד, דבר ה' אלוקי ישראל בתורתו הקדושה.