עיקרה של פרשת יתרו, אותה קראנו בשבת שעברה, הוא עשרת הדברות, אותם יסודות ערכיים עליהם מושתתים חיי האדם עלי אדמות. הפרשה מסתיימת בתיאורו הנשגב של משה רבנו "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים", ואכן נראה כי דברים עילאיים כעשרת הדברות, ראוי לתארם בנופך התואם אותם, הערפל.
עם זאת תוכנה של פרשתנו, פרשת משפטים, שונה לחלוטין. ממרומי המעמד הנאצל שבהר סיני אנו יורדים אל תחתיות ארץ, אל אדם הכורה בור ברשות הרבים "וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר" וניזוק, ואל יתר המקרים
המובאים בפרשתנו, העוסקים בעניינים השפלים והנמוכים ביותר של חיינו.
מעבר חד זה שבין פרשת יתרו לפרשת משפטים בולט מאד ומבטא כאילו נפילה "מאיגרא רמה (גג גבוה) לבירא עמיקתא (לבור עמוק)" כלשונם של חז"ל. מדוע נקבעו הפרשיות דווקא בסדר שכזה?
נראה שבאה התורה ללמדנו שהעקרונות והכללים, גדולים ומופשטים ככל שיהיו, חייבים להיות מושתתים בקרקע המציאות. יסוד רעיוני שאינו מחובר לעולם המעשה וערכו אינו אלא אקדמאי בלבד, לא יכול למצוא את מקומו בתורת ישראל.
בגמרא מופיע דיון תלמודי: מה גדול ממה, תלמוד או מעשה? האם העיסוק בעולם הרוח גובר על העיסוק בעולם המעשה, או שמה להפך? מסקנת חז"ל היא: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר, ערכו של רעיון, גדול ויסודי ככל שיהיה, נמדד במידת היכולת להביאו לידי ביטוי בחיי המעשה. תורת ישראל, ראשה בעולמות העליונים, אך רגליה ניצבות היטב על גבי קרקע המציאות.
