מ-'לעובדה ולשומרה' ל-'נעשה ונשמע'
מ-'לעובדה ולשומרה' ל-'נעשה ונשמע'

המטרה האלוקית לעבוד בגן ולשמור עליו, נכשלה עם האכילה מעץ הדעת. התוצאה הקשה הייתה: "וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם". כשאין עבודה בתוך הגן, יש עבודה מחוץ לגן.

אפשר שהציווי לעובדה ולשומרה, מתפרש בכתוב העוקב: "ויצוו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל", היא העבודה המוטלת על האדם כמצוות עשה. "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", היא עבודת השמירה והזהירות, כמצוות לא תעשה.

באותו אופן ניתן להבין את המילים הנאדרות של בני ישראל בתחתית ההר, העונים על הקראת ספר הברית על ידי משה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". נעשה כנגד מצוות עשה, ונשמע כנגד מצוות לא תעשה. להיבט זה יש קשר בין שתי האמירות. האמירה הקדומה בגן עדן, שבה ונאמרת למרגלות הר סיני. נעשה כנגד לעובדה, ונשמע כנגד לשומרה.

'לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך', היא תפילתנו ובקשתנו, לעבוד ולשמור, לעשות ולשמוע. מצוות לא תעשה הן המסגרת השומרת על מדרגת האדם, כדי שלא יסטה מהדרך. מצוות עשה, מאידך, הן התוכן הרוחני הנוצק לתוך המסגרת. שני הצדדים יוצרים ביטוי שלם של עשייה ועבודה שמירה ושמיעה, בדרך ה'.

הבחנה זו מלמדת על תיקון החטא הקדמון למרגלות הר סיני. מה שהיה בתחילת הבריאה כסטייה מציווי ה', נעשה עתה כרצונו וכהתחלה חדשה של הבריאה. קבלת התורה בסיני היא בריאה חדשה של העולם. תחילת הבריאה הגשמית ללא תורה, שבה ונבראה עם התורה. לפיכך אמירתם של ישראל נעשה ונשמע, משיבה את הייעוד האלוקי של לעובדה ולשומרה למקומו.

כך מבינים חכמינו באומרם, שבהר סיני פסקה מישראל זוהמת נחש (שבת קמו). הארס הנחשי של התעלמות מדבר ה', ועשייה הסותרת את ציוויו, הפכה את החיים למרכז של צרכים אישיים, במקום חיים המונחים מלמעלה. למרגלות הר סיני נסגר המעגל המושפע מהארס הנחשי. עתה נפתח מעגל חדש של חיים על פי ה', מתוך קבלה עצמית של חיוניות רוחנית, ושינוי תפיסה אנושית, שמתקנת את הפגם בבריאה הראשונה.

נקודת הציון של סיום זוהמת הנחש בהר סיני, לא מבהירה כיצד היא נמחתה. נראה שאמירת נעשה ונשמע, היא שהחזירה את המצב לגן עדן קודם החטא. הרצון הישראלי לעשות את רצון הבורא בלי ידיעה ובלי דעת, נעשה ורק לאחר מכן נשמע נדע ונבין, שינו את הגישה הקדמונית של אכילה מעץ הדעת, שהפכה כל ציווי לצורך בדעת והבנה.

ר' אלעזר (שבת פח) העניק מילים האלה הבחנה שונה: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו"? להבנתו המילה 'נשמע' עניינה שמיעת האוזן, דבר שבן תמותה אינו מסוגל לעשותו. וכי אפשר לעשות קודם ששומעים.

לדבריו המילים האלה שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי הלאומי, מאפיינים טרמינולוגיה מלאכית. שהרי על המלאכים נאמר (תהילים קג): "עושי דברו לשמוע בקול דברו". תחילה עושים ורק לאחר מכן שומעים. אך כאן הבן שואל, מה ראה ר' אלעזר להוציא את המילים מפשוטן, ולפרש שנשמע אינה קבלה הסכמה או הבנה, כי אם שמיעת האוזן?

אין זאת אלא, שבדעתו היה להצביע על מדרגת ישראל שהתעלתה למדרגת מלאכים בקבלת התורה. תחילתה החדשה של הבריאה עם התורה, העלתה את הדרגה הישראלית לדרגה רוחנית של מלאכים.

נמצא ששני הדברים באים כאחד. המעמד הזה החזיר את העולם לגן עדן שקודם החטא, על ידי אמירת נעשה ונשמע, והיא שגילתה על המעמד הנשגב של נשמות ישראל, שהתעלו למדרגת מלאכים בקבלת התורה.

חוכמתם של מרדכי ואסתר בשושן הבירה לכתוב במגילה את המילים הנאדרות 'קיימו וקבלו', הביאו את חכמינו לקשור בין מעמד הר סיני למעמד שושן הבירה. שהרי קיימו וקבלו הן אותו ביטוי של נעשה ונשמע. על הכתוב: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ... להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם", למד ר' אבדימי (שבת פח), שנס פורים גרם לישראל לשוב ולקבל על עצמם תורה חדשה, כבמעמד הר סיני.

נמצא שעל ידי קיימו וקבלו חידשו את נעשה ונשמע, שתיקן והשיב את לעובדה ולשומרה. המעמד הגדול הזה שפתח את הבריאה מחדש, נפגם אף הוא על ידי הדעת של מעשה העגל. אותה נפילה בגן עדן, שבה ונפלה בחטא העגל. מעתה יש למצוא את ההזדמנות, לתקן את הנפילה הלאומית ולמנף אותה לעליה גדולה.