פרשיות הקמת המשכן אשר לצורך הקמתו נזקקו לתרומות בני ישראל, נפתחות במילים: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו יקחו את תרומתי".
מפרשים רבים שואלים על לשון הכתוב: "ויקחו לי תרומה". הרי צריך היה לומר: "ויתנו לי תרומה". כלומר "לתת" להקמת המשכן ולא "לקחת"? זאת ועוד, מהו "לי" שהתורה מדגישה כאן. רש"י שמתייחס לזה מפרש: לי- לשמי. וגם כאן נשאלת השאלה, וכי כל מצוות התורה אינן צריכות להיות לשמו של הקב"ה? מה יתייחדה מצווה זו שהתורה מדגישה את הצורך בלשמה יותר מכל מצוות התורה האחרות?
יש לומר שכוונת התורה להדגיש בפנינו שאין כאן איזה נתינה מכספינו לקב"ה עבור הקמת המשכן שאולי מגיע לנו איזה הערכה כלשהי. כל מה שיש פה היא קיחה מכספו של בורא עולם למטרת הקמת בית עבורו להשראת שכינה. מבחינת: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
כשאדם יודע כי הוא לא לוקח כלום משלו למטרה זו, אלא מכספו של הבורא, וכל מה שיש לו זה לא שלו או בזכותו אלא משל הקב"ה, אזי התרומה תרומם אותו במעלות הקדושה, והוא יבין כי הוא לא נותן כאן חומר אלא רוח. כל מטרת הקמת המשכן היא השראת השכינה בתוכנו. כנאמר: "ושכנתי בתוכם"- "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם"- בתוך כל אחד ואחד. מטרת המשכן לרומם את האדם עד שבליבו ובפנימיותו יהיה מקום להשראת שכינה.
מסופר על ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע שהגיע אליו יהודי והתלונן כי צריך להשיא את בנותיו ואין לו פרנסה. הרבי נטל קולמוס וכתב עבורו מכתב המלצה לעשיר מסוים המצוי ברוסיה הלבנה.
משהגיע החסיד לביתו של העשיר, הגיש לו את ההמלצה בו פירט הרבי את הסכום שעליו ליתן לעני – מוסר המכתב. כעס העשיר; "וכי הרב יקבע לי כמה לתת? אינני נותן יותר מאלף רובלים". השיב החסיד לעשיר: "אני איני לוקח כלום! אני רק שליח. הרבי מסר לי את המכתב ואני צריך לקיימו ככתבו. אם לא הצלחתי בשליחותי אשוב למי ששלח אותי ולא אעשה זאת באופן חלקי".
שב החסיד אל הרבי וסיפר לו את אשר קרה: "כך אמר העשיר שהכסף הוא שלו, שאל הרבי, שלא אני אוכל לקבוע בזה כלום? אם כך הוא טוען, לא אהיה שותף שלו!".
כתב הרבי שוב מכתב ושלח את החסיד לכתובת חדשה. הגיע החסיד לבית של עני ופשוט ביותר ואמר לבעל הבית כי ה'אוהב ישראל' שלחו. התרגש החסיד המארח על כי קיבל מכתב מהרבי הקדוש ומיד ערך סעודה והזמין את העני לסעוד עמו. לאחר שקרא את המכתב ראה כי הרבי ביקש ליתן לשליחו 4,000 רובל. מיד נטל את מפת השולחן, צרר בה את כל כלי הכסף והתכשיטים ושאר חפצי הערך בבית והלך ליתן אותם למשכון, ואת הכסף שקיבל בעדם נתן עד הפרוטה האחרונה לשליח.
נתינתו הנדיבה של החסיד התלוותה בשמחה על כי זכה לקיים שליחותו של הרבי, והוא הודה לשליח על חסדו שהביא אליו שליחות קדושה כזו. לאחר זמן נודע כי העשיר שסירב לתת צדקה איבד מנכסיו, ואילו האחרון העני שנתן בשמחה זכה להתעשר.
אותו עשיר שירד מנכסיו החליט לנסוע למז'יבוז' כדי ליישב את דעתו של הצדיק שכנראה הקפיד עליו. אך לא העז להכנס אל הרבי והמתין מספר ימים, עד שבמהלך הימים הגיע למז'יבוז' האדמו"ר מסאווראן זי"ע. היהודי שהתרושש ניגש אליו בבכי וסיפר את שקרה לו, וביקש כי הרבי מסאווראן יירצה את ה"אוהב ישראל" על מנת שלא ירד מדחי אל דחי. הרבי הציע לחסיד המפוחד כי יאחז באבנטו וכך יעמוד מול הצדיק.
בסופה של השיחה בין הצדיקים ביקש הרבי מסאווראן כי ה'אוהב ישראל' ירחם על החסיד ויענה לבקשתו. השיב ה'אוהב ישראל': אין לי הקפדה חלילה עליו. רק עובדה היא כי בטרם ירדתי לעולם הזה הפצרתי שיתנו לי תפקיד לעזור לעם ישראל וה' יתברך נענה לבקשתי, ולפי צרכי הדור העמיד לי שתדלנים אצל האומות, ועסקנים אצל מלכים ועוד... בהיותי בשמיים הפקדתי נכסי בידי אנשים אשר השכילו לעשות כסף וזהב ונכסים לרוב. והנה בשעה ששלחתי את החסיד לעשיר עם מכתבי המבקש ליתן כסף לצדקה, טען הלה כי הוא אינו מעוניין שהרבי יכתיב לו מה לעשות עם הכסף, כי הרי הכסף שלו ולא שלי. אם כך נטלתי את פקדוני ממנו והעברתי לפקיד נאמן שישמור אוצרי ויעשה בו כפי דרישתי". לאחר בקשת הרבי מסאווראן הבטיח ה'אוהב ישראל' שלמרות שהשותפות שלהם התפרקה, אותו יהודי יתפרנס די צרכו בכל המצטרך לו ולא יהיה עני לעולם!
"ויקחו לי תרומה", ולא יתנו לי תרומה. כי הרי הכסף שלי הוא. התרומה למשכן באם מכספו של הקב"ה, ועל כן על האדם להכיר שהאדם שיכיר במי שנתן לו, ומי הוא שהפקיד בידיו את האוצרות. ומשום כך התורה הדגישה "לי", כי זה משלי ולא משלך.