השנה זוכים אנו לצאת מקדושת ימי הפורים ישירות לקדושת השבת. אף הפרזים, החוגגים את פורים עצמו ביום חמישי, מוסיפים בשמחה ב'שושן פורים' החל ביום שישי, שהרי "מצווה בשמחה בשני הימים" (משנה ברורה תרצה, טז), וכך מחברים אנו את קדושת הפורים לקדושת השבת.

יסוד גדול בעבודת ה' מצוי בחיבור מיוחד זה של ימי הפורים לשבת. כידוע, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", וכך – שתיית היין והשכרות מטביעים את חותמם על עבודת ה' המיוחדת של ימי הפורים. השכרות עבודה גדולה היא - עבודה בעת השכרות ועבודה בזמן ההתפכחות מהשכרות.

תכונתו הבולטת ביותר של היין היא, שהוא משחרר את האדם ונותן לכוחותיו הפנימיים ולנשמתו לפרוץ החוצה – "נכנס יין יצא סוד". מעט יין גורם לנו תחושת שחרור ושמחה, "ויין ישמח לבב אנוש", מפני שנשמתנו משתחררת ממשא הגוף והיא חופשיה ומשוחררת. אולם, יין רב ושכרות שלא בקדושה, מעבירים את המשקל מהנשמה לתאוות הגוף, ומפילים את האדם בסבך החטא (כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהיין מביא לידי קלות ראש וחטא – סוטה ב ע"א ורש"י שם).

בהמשך, גורם היין הרב להיפוך רגשות, ולאחר ההתפכחות מתחלפת השמחה בדיכאון כבד. לפיכך, לדעת רבי מאיר – "עץ הדעת גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין" (ברכות מ ע"א).

כאן אנו מגיעים לעומק הפלא של היין, שהשמחה והדיכאון משמשים בו בערבוביה. השמחה מצויה במציאות של שלמות. שלמות זו מצויה אצל מי שמקיים איזון והרמוניה בין הגוף והרוח המרכיבים את אישיותו. הלוגם קמעא או המשתכר בקדושה בפורים, נותן מקום לגופו וחי בעיקר את נשמתו ונמצא שרוי בשלמות ובשמחה. לעומתו, השותה לשוכרה באופן סתמי (וכן – המסומם...), הרי הוא מדלג בכוח לפסגות מעבר להשגתו. כולו שקוע בגופו אך מתאווה הוא שנשמתו תשתחרר ותזכה ל'אורות גבוהים'. אולם, אורות עליונים אלו הם אורות גזולים, שכן השיכור לא זכה באמת להגיע לתחושה רוחנית מרוממת זו, ולכן סופו לאבדם ולהתרסק על קרקע המציאות. כך נהג אדם הראשון, שהתאווה לכוחות לא לו, וסופו שאיבד את חלקו.

מתפלל אמיתי חש תחושות דומות לשיכור. כשיכור, הוא משתחרר מהגוף וממריא לתחושות רוחניות מרוממות. לפיכך – חשב עלי הכהן את חנה, המתפללת הגדולה, לשיכורה. אך עדיין ישנו הבדל מהותי בין המתפלל לשיכור: בתום התפילה, המתפלל לא מקיא ולא חש בדיכאון, מפני שהוא הגיע למקומו הרוחני באמת ובאיזון, לאחר טיפוס הדרגתי ובטוח.

מבחינה מסוימת, המבחן של שכרות הפורים מצוי ביום ההתפכחות מפורים. אם זוכים אנו לצאת מפורים בתחושת התעלות וקדושה, הרי שזכינו להגיע באמת למדרגות הגבוהות של יום קדוש ונעלה זה. השנה, יום ההתפכחות חל בשבת קודש פרשת כי תשא. שבת זו ופרשה זו מסמלים את מבחן ההתפכחות.

בפרשה, קוראים אנו על ציוויו של ה' למשה בעת חטא העגל – "לך רד, כי שחת עמך". משה, שרוי היה בשמיים בהתעלות הולכת וגוברת של קבלת התורה. אך לפתע, עם ישראל ששלח אותו לקבל תורה, חטא בחטא העגל, וכך נותר משה ללא גיבוי מלמטה. באותה שעה, דומה היה משה, כביכול, לשיכור המדלג למקומות גבוהים ללא יסודות איתנים, שהרי משה לא קיבל תורה מצד עצמו כי אם מכוח עם ישראל. לפיכך, הצטווה משה – 'לך רד'.

מכאן, עלינו ללמוד לבנות את עבודת ה' שלנו על יסודות איתנים ומסודרים. ואכן, על השבת נאמר – 'באה שבת, באה מנוחה'. עניינה של השבת, שבה הושלם מעשה הבריאה, וכל כוחות הבריאה הגיעו להרמוניה וסדר אלוקי, וכולם נחו במקומם. כך, נזכה שבעת ההתפכחות בשבת קודש, נזכה שיתברר שכל כוחותינו מונחים במקומם, כוחות הגוף ועוצמות הרוח, והכל בסדר ושלימות.

ויהי רצון שנזכה בפורים לשתות 'לחיים', לחיים של שמחה ושלימות. שלימות ואיזון הגוף והרוח, שלימות של שבת מנוחה!