אחרי תיאור התורה את בצלאל: "ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אֹתו רוח א-להים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשֹב מחשבֹת, לעשֹת בזהב ובכסף ובנחֹשת. ובחרֹשת אבן למלֹאת ובחרֹשת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורֹת נתן בלבו..." (ל"ה, ל-לה).

אומרת הגמרא בברכות : "אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים. הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר, עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת!"

השאלה היא על משה רבנו?! הקב"ה אומר לו לבנות קודם משכן ואחר כך את כלי המשכן, קודם הציווי הוא על הבית ואחר כך מכניסים לתוכו כלים. אז מדוע משה מצווה אחרת? קודם הארון והכלים ואחר כך את המעטפת?

ראשי הישיבה לימדונו עיקרון גדול משינוי זה של משה, שהקדים את הארון והכלים למשכן. הקב"ה מצווה את משה, כיצד יש לבנות משכן. פשוט שקודם את המשכן ואחר כך את הכלים " כלים שאני עושה להיכן אכניסם"? כמו שאמר בצלאל... אבל משה לא עוסק בפרקטיקה. משה הוא איש החזון הגדול, משה נוגע לעולם במהות, במטרה, בתוכנם של הדברים. משה נותן את הכוון , המצפן והיעד. וברור שזה - ההתוועדות, המפגש והדיבור בין משה רבנו והקב"ה. בין עם ישראל והקב"ה. וזה קרה על הארון:" ודיברתי אתך מעל הכפורת". ולכן בפרשת תרומה, בציווי, למרות שה' מצווה אותו בסדר של משכן וכלים, משה מתחיל בחזון... בהתוועדות, בארון, ואח"כ משכן. וכך כתב הרמב"ן:

"והנה עִקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם, ודברתי אִתך מעל הכפֹּרת', על כן הקדים הארון והכפֹּרת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השֻלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה" אחרי הכל יגיע בצלאל, איש המעשה, ויבנה נכון... אבל נכון למנהיג לזכור לאן מכוונים, לאן הולכים. מה אמצעי, מה הכלי, מהי הדרך, ומה המהות, מה המסגרת ומה התוכן, מה העיקר ומה הטפל, מה המסלול ומתי מתבוננים למעלה לכוכב הצפון.

וכך גם הסבירו את המדרש בפקודי: "כמה חכמים היו שם, ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו, אלא אמר שלמה 'רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כֻּלָּנָה', שמשה היה מעולה מכולם... נטלו כל אחד ואחד מלאכתו, ובאו להם אצל משה, ואומרים: הרי קרשים, הרי בריחין. כיון שראה משה, אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו" למה הם לא יכלו להקימו אותם החכמים? הם הבינו, מן הסתם במלאכתם, יותר ממשה רבנו?! כל אחד היה מצוין בשטח שלו! בקרשים, בבריחים וכו'?! המדרש מבטא את אותה נקודה. לא מספיק שיש קרשים ובריחים, בית ספר, בניין חדרים וחצר. צריך רוח! צריך משהו גבוה יותר שייתן לחפצים משמעות ותוכן. ( לא פעם אתה פוגש ארגון מדויק ועובד מצוין, רק נשמה, משהו עם השראה חסר בו, ובעצם אתה חש שהכול חיצוני , אינסטרומנטלי, בלי משהו שמעבר, בלי שכינה...) מנהיג יודע לתכלל ולחבר את הפרטים, או אז "מיד שרתה עליו רוח הקדש".