מספרים על רבי דוד בהר"ן, מיקירי ירושלים, שפעם בא אליו יהודי אחד להראות לו את אתרוגו, ולשאול לחוות דעתו על כשרותו והידורו.
בחן רבי דוד את האתרוג, והנה הוא הדר שבהדר, אך חסרון אחד יש בו – חסרה בו חתיכה קטנה.
פנה רבי דוד לשואל ואמר: "אתרוגך חסר הוא, וה'חסר' פסול.
באותה שנה חל היום הראשון של סוכות בשבת, וההלכה היא שה'חסר' פסול רק ביום הראשון, ואילו בשאר הימים כשר הוא. בזמן שהמקדש חרב, לא נוטלים לולב בשבת, אך במקדש היו נוטלים גם בשבת.
לפיכך, ענה השואל לרבי דוד- 'וכי מה בכך? הלא השנה אין נוטלים לולב ביום הראשון, ואתרוגי כשר'.
הזדעזע רבי דוד – וכי אינך יהודי מאמין? הלא מהרה יבנה המקדש, וניטול לולב בשבת, ואתרוגך פסול הוא!
סיפור זה כוחו יפה לא רק לערב סוכות, כי אם גם לימים אלו של ערב הפסח ותחילת ספר ויקרא, ספר הקורבנות. בשעה שיהודי עולה לשמיים, הוא נשאל בין היתר – ציפית לישועה? (שבת לא). הציפיה לישועה, כוללת בין השאר גם את הכיסופים למקדש העומד להיבנות בכל רגע.
בערב פסח, עת כל אחד מתכנן עם בני משפחתו את המקום בו יחגוג את הסדר, מן הראוי שנוסיף לפחות בינינו לבין עצמנו – בעזרת ה', כל התוכניות הללו ישתנו, וכולנו נעלה ונקריב ביחד את קורבן הפסח בירושלים.
ב"ה, בדורנו יש בכוחנו לתת גם ביטוי מעשי יותר לכיסופים אלו, כפי שפסק הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א. על פי ההלכה, על קרבן הפסח יש להימנות מראש עוד לפני הקרבתו. בשנים האחרונות, החל מכון המקדש להכין מידי שנה בערב הפסח, טלאים המבוקרים ממום וכשרים להקרבה, שיוכלו לשמש בבוא העת כקרבן פסח. כל יהודי ויהודייה, יכולים לעשות מנוי על טלאים אלו דרך מכון המקדש (באתר או בטלפון), בציפייה שבעזרת ה' עוד השנה נזכה להקריב טלאים אלו כקרבנות פסח.
ככל מצוות התורה, המקדש והקרבנות אינם רק צו אלוקי, כי אם גונזים בחובם גם רבדים רעיוניים עמוקים. נביא כאן רובד אחד, הרמוז בתחילת ספר ויקרא. בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, מקום קדוש. כולנו יודעים, שכדי להתעלות מעל הרדידות ולחשוב מחשבות עמוקות, עלינו להתרכז. פעמים רבות, כדי להתרכז, עלינו למצוא לעצמינו מקום שקט ורגוע. ברשות הרבים קשה להתרכז, במקום שקט וסגור אפשר יותר בקלות להתעלות למקום פנימי. יותר מזה – אם זה מקום קבוע, שהאדם רגיל אליו, יכולת הריכוז גדולה עוד יותר.
לכן, יש לנו את בית הכנסת ובית המדרש לתורה ולתפילה. "כל הקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו". אין להתפלל בבקעה, אלא רק במקום צנוע. (מסכת ברכות).
בית המקדש הוא המקום, שבו העולם כולו מתרכז ומתעלה לעומק ולפנימיות. לפיכך, בתחילת כל ספר הקרבנות, נאמר – "ויקרא אל משה", וכדברי רש"י, שלכל האמירות והציוויים קדמה לשון 'קריאה'. משה נקרא אל הקודש פנימה, אל המקום הקדוש הפנימי, שממנו בשורת העומק לעולם כולו.
לכן, המשכן נקרא גם 'אוהל מועד', 'כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם". מקום מיוחד להתוועדות פנימית בין ה' וישראל.
בימים אלה, עת מסיימים אנו מערכת בחירות, שכטבען של מערכות בחירות מושכת להתעסקות ברדוד ובחיצוני. בתקופתנו זו, עת התקשורת והפרסומות מושכים כל העת אל המהיר והזורם וה...רדוד. כמהים אנו לעומק, לפנימיות... כמהים למקדש!