אחד מהקורבנות שהצטוונו עליהם בפרשת 'ויקרא' הוא: קרבן עולה יורד. ע"ש שעולה ויורד בערכו לפי מצבו הכלכלי של המקריב.
העשיר- מקריב נקבה מן הצאן, כשבה או שעירת עיזים. העני- שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. דל שבדלים- עשירית האיפה סולת לחטאת.
קרבנו של העני מעורר תמיהה. בעוד העשיר שיש בידו אפשרות לקנות ולהביא בהמה לקרבן על חטאתו מביא רק כשבה אחת לחטאת בלבד, ואין הוא מחויב להביא דבר נוסף לכפרתו. לעומתו העני אינו מסתפק בקרבן חטאת אלא עליו להביא גם קרבן עולה חוץ מן החטאת שהוא מביא. הרי העני והעשיר עברו אותה עבירה ל"ע, רק שלעני אין מספיק כסף להביא בהמה לחטאת לכפרת עוונו, ובאפשרותו להשיג רק תור או יונה שהם מהפחותים שבקורבנות, אבל למה עליו להביא גם קרבן עולה, וכי לא מספיק שיביא תור אחד או יונה אחת לחטאת כדינו של העשיר?
האבן עזרא, המגיד מקוזניץ והרה"צ רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע כיוונו לדבר אחד, ופירשו את ההבדל שבין העני לעשיר. העני בבואו לבית המקדש להקריב את קורבנו הדל הבא מן היונה, ודאי מהרהר בליבו על מצבו הכלכלי הקשה, עד שאין בידו להביא קרבן חשוב מן הבהמה. בליבו עולות מחשבות רבות על מר גורלו שאין הפרוטה מצויה בכיסו עד שמהרהר אחר מידותיו של הקב"ה על מה עשה ה' ככה? עד שבא באותה שעה בטרוניה כלפי שמיא. לכן נצטווה העני להביא גם קרבן עולה לכפר על הרהורי ליבו, כי העולה באה לכפר על הרהור הלב.
הצדיק הקדוש רבי זושא מאניפולי זי"ע היה כל ימיו שבע ייסורים וצער. עני היה מאוד, ולמרות הכל לא פגה השמחה מעל פניו. תמיד היה שרוי בשמחה עילאית כאילו היה העשיר והבריא ביותר עלי אדמות. עד שמסופר עליו כי המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע נשאל מאיש אחד להסביר את דברי המשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"- כיצד ניתן לברך על המאורעות הרעות רח"ל ממש כשם שמברכים על השמחות והאושר? והמגיד שלח את השואל אל רבי זושא לקבל ממנו תשובה. ותשובת רבי זושא היתה: "אינני מבין כלל את השאלה! והלא מעודי לא הייתי שרוי במצב של 'רעה', רק חסד ה' מסובב אותי תמיד, ולכן אני לא יודע כיצד לברך על ה'רעה'. מציאות של רעה לא מוכרת לי כלל!".
פעם אחת יצא הצדיק רבי זושא לדרכו כמדי יום ל"מלאכתו" המפרכת להקיש על דלתות נדיבי עם ולקבץ נדבות כדי לקיים את גופו הצנום. בעודו מסתובב בין רחובות העיר בפנים מאירות ופיו מלא שירה ושבח והודיה על כל נשימה ועל כל פסיעה, פגש מולו את קלמן העני, שגם הוא כמותו עסוק ביגיעתו הקשה לפשוט יד בקבלת צדקה מאת נדיבי עם. "איני מבין אותך!" תמה קלמן אל מול רבי זושא – "הלא כמוני כמוך, שנינו נמצאים בסירה אחת. גורל אחד משותף לי ולך. והלא אני יודע בבירור כי אינך מחביא שום מטמון ואוצר נעלם, אם כן- מה פשר רגשי האושר המתפרצים ממך?.."
השיב לו רבי זושא בניחותא: הבדל גדול יש ביני ובינך. אולי תבין ותנהג כמוני: "כאשר הינך נכנס אל שערי העיר כדי לאסוף כספים, בטוח אתה שכולם יכבדו אותך, יקיימו איתך "הכנסת אורחים" וימלאו את שקיך במטבעות זהב לרוב. ומראש הנך מתכנן ומחשב להרוויח חמישים זהובים. אם בסופו של יום תקוותך לא התממשה, אין לתאר את אכזבתך וצערך. כך שפניך העגומות הם תוצאה מהעצבון והיגון שלך".
"אני לעומתך" מסביר הצדיק, "טרם הכנסי לכל בית, איני בטוח כלל כי בעה"ב יכניס אותי לתוך ביתו. ולכן, כאשר הוא מכניס אותי לביתו, ומוזג לי כוס חמין, ולא עוד אלא שמסכים ברוב טובו להעניק לי איזשהו מטבע, אני לא בודק מה נתן לי, אלא רגשי שבח והודיה מתפרצים מליבי להודות לה' על כל חסדיו. מה הפלא א"כ שאיני עצב ודואג. מאומה לא מגיע לי, ומעתה- כל דבר קטן מיד משמח אותי!"
רבי זושא מאניפולי מלמד אותנו את סוד ומקור השמחה: לא מגיע לי כלום! איני מצפה לשום דבר מאת ה', כך שכל מה שרק ניתן לנו, גורם מיד לרגשי תודה ושמחה. אנשים מהסוג הזה לא צריכים להביא לא קרבן חטאת ולא קרבן עולה. הם אינם מהרהרים אחר מידותיו של הקב"ה וממילא עובדים אותו בשמחה ובטוב לב.
על הפסוק בפרשת שמיני: "ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד" (ט', כ"ג) שהתקיים בשבת זו- ר"ח ניסן, כתב רש"י "למה נכנסו? מצאתי בפרשת מילואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת". והנה יש להבין, מדוע לא לימד משה לאהרון את מעשה הקטורת בעת שלימדו את כל מעשי הקורבנות, ורק עתה בעת הכניסה אל אוהל מועד בא ללמדו? הרי היו שבעת ימי המילואים בשביל זה שמשה רבינו יחנוך ויכשיר אל אחיו למלאכת ה' ומעשה הקורבנות. על מנת שבבוא יום חנוכת המשכן – א' ניסן יהיה הכל ערוך ומוכן הן מבחינה פיזית, ושבעתיים מבחינת עבודת ה'. האם בזמן הגדול הזה של חנוכת המשכן, שהכל צריך להיות מושלם, מלמדים את המלאכה שצריך לעשותה כבר בפועל?
ביאר הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, כי הדברים מכוונים כאן ללימוד אחר. שהרי בעטיה של הקטורת נגרם מותם של נדב ואביהו. וכפי שמסופר בתורה אהרון קיבל את המאורע המעציב הזה בשלוות נפש מופלאה: "וידום אהרון"- כדרכם של הצדיקים, שמברכים ומהללים גם על הרעה.
את הלימוד הזה, שיוכל לברך ולהודות לה' יתברך גם על הרעה, ולקבל יסורים בשמחה ובאהבה, לימד באותה העת- משה רבינו את אחיו- אהרון הכהן ברגע נעלה וקדוש זה. אז כאשר נכנס איתו בראשונה לאוהל מועד. הוא מצא את העת המתאימה ביותר ללמדו : "על מעשה הקטורת"- שיוכל לקבל בשלווה, בשמחה ובהלל, את המעשה שיארע אחר כך בשל הקטורת- מותם של שני בניו. ויהיה "מברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה".
בנעילת חודש זה שבו "מרבין בשמחה". יסוד זה יסייע לנו להרבות בשמחה. כל מה שהקב"ה עושה, הכל לטובה. לא מגיע לי כלום מאת ה', רק חסדיו ורחמיו מסובבים אותנו כל היום, ומעתה- כל דבר מיד ממלא את הלב בשמחה של הכרת הטוב, להודות ולהלל לה' הטוב המיטיב לכל שבכל יום ויום ובל עת ובכל שעה מטיב לנו.
יה"ר שנוכל באמת לראות את הטוב הטמון בכל הנהגת השי"ת, ולשמוח בלבב שלם על כל החסדים הגלויים והטובים כבימים ההם בזמן הזה- אורה ושמחה וששון ויקר.