בפרשתנו, ממשיכה התורה לעסוק בתורת הקורבנות לפרטיהם.
בתוך כך, מרחיבה התורה לבאר אודות קרבן התודה, אשר מחויב האדם להביאו לבית המקדש כאשר נעשה לו נס וניצול מסכנה, בה עמדו חייו מנגד.
אמנם בימנו, כשבית המקדש אינו קיים ואין ביכולתנו להקריב קורבנות, קבעו חז"ל כי הניצול מסכנה חייב לברך ברכת 'הגומל'. נוסח ברכה זו הוא: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".
אכן, ביסוד חיובם של קרבן התודה וברכה זו, עומד ערך הכרת הטוב, אשר מהווה שורש ובסיס לכל אורחות חיינו, השקפתנו ומעשינו.
כבר ביקיצתנו מן השינה בבוקר, הורו לנו חכמינו להודות לבורא העולם על שהחזיר לנו את חיותנו, שנגנזה מעמנו בלילה-" מודה אני לפנייך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה ". כמו כן, ברכה שלמה נתייחדה בתפילות היום-שחרית, מנחה ומעריב, להודאה ושבח על החסד שעושה עמנו הקב"ה, "על נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים".
אם כן הכרת הטוב אינה שייכת רק בעת שניצל האדם מסכנות, כי אם חובה עלינו להודות אף על כל הטוב והחסד שאנו זוכים לו בכל עת ובכל שעה. הרי עצם העובדה כי נשמת רוח חיים באפנו- אנו נושמים, הולכים, מדברים ורואים בעינינו, יש בה בכדי להביע ולבטא את הטוב והחסד שעושה עמנו בורא העולם בכל עת.
ואולם, רק הניצול מסכנת מוות שקרבה לפתחו חייב לברך ברכת הגומל ולהביא קרבן תודה. רק אדם זה יוכל לחוש ולהכיר באמת את כל החסד והטובה הטמונים בכל נשימה, אשר נעשית באופן חופשי וללא מגבלות; וכשם שרק אדם שעמד על סף שיתוק יוכל להודות בכל עומק נפשו על כל הזזת איבר קטן בגופו.
אמנם מעבר להודאה על הטובות הפרטיות, חובה עלינו להודות ולהלל אף על הנסים הגדולים שעושה ה' לעמנו וארצנו. השיבה לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות, הפרחת השממות והביצות, הינם בבחינת נס עצום שנעשה לעמנו, אשר נתגלה מתוך אומץ ליבם של החלוצים וחירוף נפשם למען תקומת העם והארץ.
על כך עלינו להודות, ולא להימשך אחר תרדמת ההרגל המשכיחה מאיתנו את כל הטובות הרבות, הכלליות והפרטיות, הנעשות עמנו.