בפרשת השבוע אנו עוסקים בסוגיית נגע הצרעת.
נגע הצרעת איננו מחלה רגילה ככל המחלות. ראיה לדבר, האבחון בסימניה אינו נעשה ע"י רופאים בעלי ידע מקצועי, אלא ע"י
הכהנים, שאינם בעלי הכשרה רפואית כלשהי.
יתר על כן, ישנו גורם ייחודי נוסף במחלת הצרעת. מחלת הצרעת איננה חלה כי אם בארץ ישראל. זהו דבר פלא. רק לאחר שכל שבט התנחל במקומו, וכל אחד ואחד מישראל הגיע ל-ד' אמותיו בארץ, רק אז מופיעה מחלת הצרעת, בארץ ישראל בלבד.
ובאמת, חז"ל אומרים שסיבת מחלה זו איננה גופנית כשאר המחלות, אלא מוסרית -דיבור לשון הרע, לשון שאיננה נקייה. "מצורע"-"מוציא שם רע".
אולם יש לשאול, מדוע דווקא בארץ ישראל אפשר לחלות בצרעת ולהבחין בסימניה?
מסבירים חז"ל שהתשובה לדבר נעוצה בהבנת ערכה של ארץ ישראל. רק כאן, בארצנו יכול האדם להגיע לשלמותו, לנחת רוח ושמחה. ממילא, כשמתרומם האדם למציאותו הפנימית השלמה, מציאות זו ניכרת אף במראה גופו- "חכמת אדם תאיר פניו".
אולם, באותה המידה שהחיצוניות מביעה את שלמותו משל האדם, כך גם להיפך.
כשהאדם יורד מבחינה מוסרית, פגמיו הפנימיים ניכרים אף הם במראהו, ואלו הם פגעי הצרעת וסימניה.
התאמה מופלאה זו, בין חיצוניות החיים למצבו המוסרי של האדם, מסוגלת להתרחש רק בארץ ישראל, ארץ חיינו.