בפרשת השבוע לומדים אנו על דיניה המיוחדים של שנת היובל (אשר מתרחשת כל חמישים שנה), ובהם יציאת העבדים לחופשי.
שחרור העבדים לחירות כולל את כל העבדים, ואפילו עבד אשר הצהיר על רצונו להמשיך להיות עבד לעולם, גם הוא יוצא בעל כורחו לחירות בשנת היובל, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" .
בטעם לדין זה של יציאת העבדים לחופשי, אומרת התורה "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים , עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה'". ומפרשים חז"ל: "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", כלומר:ולא עבדים לבני אדם.
נראה כי בדין זה טמונה כל השקפתה של התורה בדבר גנותה של העבדות , ומנגד- בשבחה של החירות, השייכת בהכרח לכל אדם באשר הוא.
עבדות זו, איננה דווקא זו שהכרנו בימי קדם-בשעבודו הפיזי של אדם לאחר. כל שיעבוד לגורם שזר לך, לעצמיותך, לדעה המקורית שלך- הרי זו בחינה מסוימת של עבדות.
כניעה ליצרים, למוסכמות חברתיות, 'פתרון בית ספר' שהנך מקבל ללא עוררין גם כשדעתך שונה-הרי אלו גם כן סוגים של עבדות.