"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". (ויקרא כה,כג-כד)
מפשט הפסוק עולה, כי כולנו עבדי ד' וכל הקרקעות והקנינים אשר תחת השמים, אף הם שייכים לו. וכך כתב ה'שפת אמת':
"כי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה. ובזה יתכן לפרש מה דכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. תרתי ל"ל רק שיהיה להם תמיד בחי' הנתינה. יתן ויחזור ויתן. שבכל שמיטה ושבתה הארץ לה'. וכעין שכ' באוה"ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע"ש פ' ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה" (שפת אמת, בהר תרמ"ח).
שבחן של ישראל הוא , שהם דבקים תמיד 'בכח הנתינה', זו התודעה המתמדת של הכרה ברורה כי הארץ ניתנה לנו מאת ד' במתנה. השמיטה והיובל, משמעותם -ויתור. לוקחי הארץ מוותרים על קרקעותיהם, האדונים מוותרים על עבדיהם, ובעל הקרקע מוותר על היבול הפוטנציאלי של השנה השביעית. כשאדם מוותר, הוא חווה את העובדה שהארץ אינה שלו, אלא ניתנת לו במתנה מהקב"ה. בכל שמיטה ד' יתברך מקנה לנו אותה, ועל ידי כך משתמרת חווית הנתינה. אנחנו מרגישים גרים ותושבים ביחס לארץ, ומכירים תודה לה' על כך.
כמה שאלות עולות על הפסוק שהבאנו "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי " 1. למה שני טעמים מובאים בפסוק:" כי לי הארץ" והטעם השני "כי גרים ותושבים אתם עמדי". היה ניתן להביא אותם יחד? 2. "גרים ותושבים" הם לכאורה לא באותו מעמד, מדוע הם מופיעים יחד? 3. למה כתוב בסוף הפסוק "עמדי" היה לכאורה צריך להיות כתוב :" אתם לי"? ולא עמדי- כפי שכתוב.
ה"בני יששכר" שלא כדרך הפשט, נתן תשובות לחלק מהשאלות: " יש להתבונן במקרא קודש הלזה, הגם דבא לתת לאו על חזרת שדות ביובל, עם כל זה למה לן טעם למצוה כי לי הארץ, וגם טעם אחר טעם כי גרים ותושבים וכו'...יש להתבונן אומרו ב' פעמים כ"י, היה די לשיאמר כי לי הארץ וגרים ותושבים אתם וכו'. גם 'ותושבים' אין לו ביאור, כי לפי הטעם לא יצדק רק 'גרים'. גם אומרו 'עמדי' לא יצדק, דהוה ליה למימר אתם 'לי'. והנראה הגם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, בא גם כן לרמז הבטחה שגם בגלות תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות, הגם שיד הגויים שולטין בה בעוונותינו הרבים, תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי הדבר נוגע אלי שמשכני רק בתוכה, כי גרים ותושבים אתם עמדי, הן שאתם גרים הן שאתם תושבים הוא עמדי, בעת שאתם תושבים בארץ הקדושה גם כן אני תושב בתוכה, ובעת שאתם גרים בארץ נכריה כביכול שכינתו גם כן בגלות עמכם... ונראה לי כפשוטו שהיא הבטחה לישראל בגלות, לא יאמרו ח"ו אבדה תקותינו כי עברו עידן ועדנים והארץ הנשמה הלזו ביד עוברי רצונו. וזהו שאמר בהבטחה תדעו עמי בני ישראל והארץ לא תמכר לצמיתות היינו לחלוטין, כי לי כל הארץ ואיך אעזבה ביד עוברי רצוני, ומה שאתם דואגים על אריכות הזמן, אל תשימו לבכם כי גרים ותושבים אתם עמדי כביכול, דיו לעבד להיות כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם, רצונו לומר כביכול בזמן שאני תושב בה, אתם גם כן תושבים וכביכול בזמן שאני גר, גם אתם גרים, על כן קבלו נא מאהבה ותצפו לישועה, כי דיו לעבד להיות כרבו, נ"ל" (אגרא דכלה רמ' ע"א).
הוא כותב נפלא. ( למרות שזה לא הפשט לכאורה). לא מדובר כאן על האיש הפרטי אלא על עם ישראל. בפסוק הקב"ה מבטיח לנו שהגלות, עזיבת עם ישראל את הארץ -לא תהיה לצמיתות. א. "כי לי הארץ". "עיני ה' אלוקיך בה...|" לא רק עבורכם בית ישראל, "גם אני" כביכול זקוק להיות בארץ:" ואיך אעזבה ביד עוברי רצונו..." ב. "כי גרים ותושבים אתם עמדי". גם כשאתם גרים בגלות, אני עמכם שם "עמו אנכי בצרה". וגם כשאתם "תושב" בארץ ישראל- אני עמכם. הקב"ה נמצא עמנו תמיד. גם כשאנו גרים וגם כשאנו תושבים בארץ.
ה"בני יששכר" מדגים לנו פעם נוספת, כיצד האדם הפרטי לעולם מצוי ב"זהות" נוספת, הזהות הקולקטיבית. הפסוק מתפרש על האדם הפרטי, ובו זמנית, האיש הפרטי הוא חלק מאומה שלמה. ההבטחה העולה מהפסוק שעם ישראל חוזר לציון, נובעת מהרצון של הקב"ה לחזור לציון, ואנו עמו , חוזרים עימו.. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אנו תלויים זה בזה , ובטוחים בישעות ה' בשל ברית גורל זו.
את אותה הבטחה, אנו מכירים בדברי הרמב"ן המפורסמים על הפסוק המופיע בפרשת הקללה , בפתח הפרשה הבאה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ". ( הרבה פרשנים הסבירו את משמעות השממה של הארץ כחלק מהענש של עם ישראל ( כך רש"י והאבן עזרא) הרמב"ן כתב שלמרות ששממת הארץ קללה היא, יש בכך נקודת אור - שממת הארץ מעידה על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל.- " ...מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם..."
ואכן, במשך כל שנות הגלות עמדה הארץ שוממה, כפי שמעיד על כך מרק טווין[:"
מבין כל הארצות המכוערות שבעולם, ארץ ישראל היא האלופה. ההרים חשופים, הגבעות קרחות, העמקים הם ישימון כעור ודל צמחייה. זוהי ארץ חרבה ומקוללת, יריחו נשארה תל הריסות כפי שהשאיר אותה יהושע בן נון. נצרת היא עיר נידחת, ירושלים עלובה וקודרת, שורצת מצורעים, נכים וחובבי בקשישים נצחיים ותושביה בלויי סחבות ומצחינים, עמוסים בזבובים ופרעושים והבעת פניהם מטומטמת. .."
וכפי שכולנו מחונכים על הנאמר במדרש בכתובות, על הפסוקים הנפלאים מיחזקאל ל"ו
(ד) כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב: ...
(ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא:
(ט) כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם:
(י) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה:
"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וכך למדנו בבית המדרש של הרב זצ"ל. שפריחת הארץ שבאה עם ראשיתה של הציונות, היא סימן שזו תחילת הגאולה. וכך הוא כתב( אגרות הראי"ה ג') :" אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו...מאז התחיל הקץ המגולה להגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא, התחילה אתחלתא זו..."